בעיצומה של חזרה ללחימה אינטנסיבית ברצועת עזה, יצאנו לבדוק את מצבם של בעלי העסקים בעיר שדרות – וגילינו תמונה עגומה של הישרדות יומיומית, תסכול הולך ומצטבר, ובעיקר תחושת בדידות קשה מול מציאות שמתעקשת לא להקל.
אלון דורון, מ “שווארמה גרבולי” בשדרות, מספר על ירידה דרמטית בפעילות, אך שומר על אופטימיות: ״האמת היא שהרבה אנשים עזבו, יש חלק מהאנשים שלא חזרו בכלל. אבל יש הרבה אנשים שמגיעים לא מהעיר, מנתיבות והרבה מאוד סיורים של אנשים שבאים לראות את תחנת המשטרה שנפגעה בשביעי באוקטובר, והם נכנסים לפה לאכול. אבל זה לא כמו מה שהיה – פעם, בשעה הזאת, המקום היה מפוצץ. אם לא הסיורים – היה הרבה פחות עבודה. אנחנו לא מפחדים, מהעתיד יהיה בסדר. באים הרבה חיילים לאכול ואנחנו מפנקים אותם ודואגים להם. הכול יעבור ויחזור לשגרה.״
מנגד, ניר שורק, תושב ניר עם ובעלים של מסעדת “סושימוטו”, מתאר תמונה קשה יותר של מאבק יומיומי, רגולציה שאינה תואמת את המציאות, ומערך תמיכה שמרגיש לו כמו אשליה: ״הקמנו את סושימוטו לפני כ-14 שנים. עברנו מבצע ועוד מבצע. מאז שפתחנו את העסק אני נמצא בהישרדות מתמדת. פתחתי את המסעדה למרות מחלוקות עם קולגות בעיר – אני האמנתי שזה שמחזירים את התושבים לעיר ופותחים את בתי הספר זה לא מספיק. צריך גם להחזיר את השפיות – את בתי הקפה, המסעדות. באמת האמנתי שלא אהיה לבד. דיברו על ארגזים של כסף – זה לא קרה. קיבלנו פיצויים, מס רכוש שילם, אבל כל נושא ההקמה מחדש – היה עלינו. לבד. חתיכת סוס פרא.״
שורק מצביע גם על בעיה קשה בגיוס עובדים, שלדבריו נובעת ממדיניות רווחה שגויה: ״אין עובדים. המדינה השאירה אותנו בלי כוח אדם. אף אחד לא רוצה לעבוד. הייתי צריך לשכנע ילדים באידיאולוגיה לחזור לעבודה. הביטוח הלאומי גרם להם להבין שנחמד בבית, לא משתלם להם לעבוד. המדינה מבקשת מאיתנו לפתוח עסקים – אבל לא דואגת לתמרוץ לחזרה לעבודה. מה הבעיה לתת גם סיוע וגם אפשרות לעבוד?״
בצורה כואבת הוא מוסיף: ״אני במילואים – עוד מעט יוצא לסבב השלישי. שמעתי את הנתון המזעזע ש-75% מהמילואימניקים נכנסו לקשיים כלכליים – אז כן, אני אחד מהם. יש לי גם מסעדה ביבנה שפשוט קורסת. אם לא הייתי יוצא למילואים, אולי הייתי מצליח להחזיק אותה. אבל ידעתי שאני לא יכול להישאר בבית כשהחברים שלי בעזה. אז התגייסתי – ומשלם את המחיר עד היום.״
לדבריו, גם הלקוחות לא תמיד מבינים את המציאות: ״בפסח בחול המועד העפתי שולחן של תל אביביים. לא יודע מה עבר להם בראש. אנשים צריכים להבין שאנחנו לא בשיאנו – בלשון המעטה. אם אתה בא לפה – תבין שאתה בא לחזק. גם מילה טובה לא תזיק, גם אם לא קיבלת את המנה בזמן. אנחנו עדיין מנסים להרים את הראש.״
הוא מתאר גם תחושת הפקרה מול גופי הממשלה: ״אנחנו לבד במערכה הזאת של התקומה. כשפניתי אליהם אמרו לי – אנחנו לא יודעים לדבר עם עסקים, רק עם רשויות מקומיות. אז פניתי – אבל הבחירות פה התעכבו, ואז כבר עברו, ועדיין – לא קיבלתי אפילו טלפון. ואני מעסיק 37 אנשים תושבי האזור. לפני השביעי – 52. מנסים להיות יעילים, עובדים, אבל אני בתוך הסרט הזה שבור לרסיסים, חסר כוחות ומוטיבציה. כל יום יוצא מהבית, ממשיך יום ביומו. מרגיש כאילו אני מסדר את הכיסאות בטיטאניק. אבל עוד לא אבדה תקוותנו.״
גם ניר וקנין, תושב שדרות ובעלים של סוכנות השיווק הדיגיטלי “קליקידום”, מדבר על פגיעה חמורה במרקם העסקים בעיר: ״קליקידום מלווה עסקים, מוזיקאים ויוצרים בפרסום ביוטיוב, פייסבוק וגוגל. מאז השבעה באוקטובר – הכל עצר. עסקים מקומיים חטפו מכה קשה, והתנועה בעיר כמעט נעלמה. גם מי שנשאר פתוח – מתקשה לשרוד, בטח שלא להשקיע בפרסום. כולנו במצב של הישרדות והתאוששות, וזה משפיע ישירות על התחום שלי. הפרסום הוא לרוב הדבר הראשון שנחתך – ואני מבין אותם. גם קליקידום עצמה מנסה לחזור לעניינים צעד-צעד, בתקווה לימים יציבים יותר.״
בעיר שדרות, שהפכה לסמל לחיים בצל האיום, מתנהל מאבק בלתי נגמר – לא רק נגד רקטות והתרעות, אלא גם על הזכות לקיום עסקי, לכבוד, ולחיים נורמליים. בעלי העסקים בעיר לא מחפשים רחמים – אלא הכרה, תמיכה אמיתית, ותמריצים שיאפשרו להם לעמוד על הרגליים. עד אז, הם ימשיכו להילחם – יום-יום – על כל לקוח, כל עובד, וכל תקווה.
