“לשופטת חסרת הרחמים/ למעודדת חסרת התקדים/ ולמבצעת להדהים” – כך כתב מרדכי זעירא, המלחין בה”א הידיעה של שירי המדינה שבדרך, בהקדשה שהקדיש בפתח ספר שיריו הראשון לרעייתו, שרה, שהייתה מעורבת ביצירתו. במלאת בימים אלה 120 שנה להולדתו של מלחין פניני זמר כמו “היו לילות”, “לילה לילה” ו”שני שושנים”, להלן ריאיון נדיר שערכתי עימה לפני כמעט 50 שנה.
שרה, לבית גוטמן, עלתה ארצה באונייה “רוסלאן”, שפתחה את העלייה השלישית. זעירא הזדמן על דרכה בהיותה תלמידה בסמינר לוינסקי בתל אביב. “הכרנו במקהלה ב’בית הלוויים'”, העידה. “זעירא היה טנור ואני – טנור גבוה. שם התחילה האהבה בינינו. אני זוכרת אותו עומד ליד הסמינר, מזהיר בלובן חולצתו הלבנה ומחכה לי. נישאנו כעבור שש שנים”.
מדוע התמהמהתם?
“אז הייתה תקופה לא קלה. למיטיה לא הייתה עבודה ואילו אני גרתי בכפר ויתקין, שם הייתי גננת. הוא איחר לחתונה לאחר שלא הגיע בזמן לרכבת לחדרה. באותו בוקר עבדתי בגן. כשהגיע, לבשתי את השמלה היחידה שהייתה לי; שמלה חומה עם שרוולים וצווארון לבנים. כמה מושבניקים רתמו עגלות לפרידות ונסענו לרבנות בנתניה, שם הועמדה חופה על גבי כלונסאות עם מפה לבנה.
“כשחזרנו למושב, הלכה לפנינו שיירה של ילדים עם עוגות ועם פרחים. שלושה ימים ושלושה לילות נמשכה חגיגת הכלולות שלנו. זעירא עזב את החדרון שלו בתל אביב והתמקם בצריף שלי במושב, שהיה בגודל ארבע על ארבע, כולל מטבחון קטן ופרעושים בגודל של חתולים שהציקו לנו מאוד. בצריף הייתה ספה מברזל עם ארגז למצעים שבו הסתירו את רוב הנשק של כפר ויתקין. האימונים נעשו במחלבה. זעירא היה הזריז מכולם בפירוק הנשק ובהרכבתו. היו לו ידי זהב. אפילו היטיב לסרוג ולרקום, לבשל ולאפות”.
בעודה מגננת, מיטיה שלה, שכבר נודע בשירים דוגמת “חולצה כחולה” (שירו הראשון), “הבו לבנים” ו”תן כתף”, עסק בחפירת גומות סביב עצים בפרדס, לאחר שעברו לתל אביב ושכרו מרתף בבן יהודה. “לא אשכח את הערבים הנפלאים שם, מלאי השירה וחדוות החיים, כשכל תל אביב הקטנה באה אלינו, למרתף”, התרפקה בגעגועים.
לשרה היו מניות יסוד ב”קריירה” הממושכת של בעלה-אהובה בחברת החשמל. יום אחד הוא שיתף אותה בהתלבטות שהייתה לו – אם להיענות לעבודת צבעות שהוצעה לו מיריד המזרח תמורת שתי לירות מצריות ליום, או להיענות לעבודה בחברת החשמל בשכר של 30 גרוש ליום. “למרות השכר הנמוך, הצעתי לו שיעבוד בחברת החשמל, שהייתה פירמה”, סיפרה על בעלה, שחפר בורות והעמיד עמודים, עבר לקריאת מונים ולבסוף עבד במחלקת החשבונות.
אז כתב “מילים וצלילים”, כעדותו, את “שיר הרשת”, המוכר כ”זקן מנהריים”. שרה: “מנהלו קנטר את העובדים על שאינם יודעים ללוות את עבודתם בשיר הגון. ‘לשם מה יש ביניכם קומפוזיטור?’, הקשה ושחרר את זעירא מהעבודה ליומיים לצורך כתיבת שיר. הוא הבטיח לו שאם יביא שיר יפה, ירשמו לו שני ימי עבודה ולא – יפסיד אותם. ‘אל תחזור בלי שיר’, התרה בו. זעירא הסתגר בבית ועמד במשימה”.
הם לא ליקקו דבש. “לפעמים הייתי צריכה לחפש הלוואה של גרוש או שניים בשביל כוס לבן”, התוודתה. “אני לא מביטה בזעם על הקשיים של אז. לא היו לנו דרישות, גם לא היו לנו דירה משלנו ולוקסוסים. אפילו פריג’ידר לא היה והיינו סוחבים בלוקים של קרח. פעמיים ניסינו לקנות פסנתר, וכשלא עמדנו בתשלומים לקחו אותו מאיתנו, אבל לא התלוננו”.
שרה הייתה עדה להלחנת שיריו הגדולים של זעירא. בהם “היו לילות”, שהוא חיבר ב-39′ עם שותפו הבכיר לכתיבה וחברו הקרוב יעקב אורלנד, לתיאטרון “כל הרוחות”. “פעם הם הגיעו אלינו הביתה בשלוש בלילה, עליזים ושתויים לגמרי”, העידה. ‘קומי, שיר חדש!’, הם העירו אותי. לא הבנתי מה קרה וחששתי שהילד יתעורר. התיישבו בקצה המיטה ושרו לי את השיר, שזה עתה הם כתבו ב’קלוב המלצרים’, שם חצקל, שכונה ימים איש כסית נעל אתם עם משקאות ומאכלים כמו טשולנט עד שיצא השיר”.
לפנתיאון אף נכנס הסיפור כיצד כעבור שנים אחדות הם כתבו ב”כסית” את “שני שושנים”. כשעברה שם מוכרת פרחים, זעירא הרומנטיקן קנה ממנה שושן אדום, נשק על לחייה של שרה שלו והגישו לה. אורלנד, כג’נטלמן מובהק, החרה החזיק אחריו וקנה שושן לבן לבת זוגו בת-אל.
כעבור שנים, במסיבת עצמאות במועדון “מילוא”, כלאו אותם במטבח עם כיבוד עד שהשלימו לחבר את “שיר שמח”, שהוזמן מהם להעלאת המורל בתקופת פיגועי הפדאיון. היה זה ראש הממשלה דאז, משה שרת, שנכח באירוע ובהיותו מוזיקלי, רשם את התווים על מפית.
בין לבין היה הסיפור עם אלתרמן לגבי הלהיט “לילה לילה”. “לילה אחד התגלגלנו מקפה ‘אררט’ לבית הקפה של היהודי העצוב”, סיפרה. “אלתרמן שכבר היה מבוסם כהוגן, שר את השיר שכתב במנגינה שאלתר, עד ששאל את זעירא אם יוכל להלחין מנגינה יותר סבירה. זעירא העריץ את אלתרמן והחשיב כל מילה שלו כזהב טהור”.
שרה זעירא, שנפטרה ב-2001 בגיל 91, הייתה אישה מפוכחת. “זעירא היה נביא בעירו”, קבעה והביעה את שביעות רצונה מהביצועים הרבים לשיריו. בפרט אהבה לשמוע את אסתר עופרים, זמרת “שירת הנודד” (“ציוניוני הדרך”), ש”למדה ממני את שיריו של זעירא והיא שרה נכון בלי לקלקל ולהרוס איזשהו שיר”.
מרדכי זעירא, שנקרא במקור מיטיה גרבין והיה חולה לב, נפטר ב-68′ בהיותו בן 63 בלבד, ומלבד רעייתו הותיר אחריו את בנם היחיד יובל, שחי זה מכבר בארצות הברית.
