תראו, אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת באילו ימים אנחנו נמצאים. את הכתבה הזאת התחלתי לכתוב במקור לכבוד שבוע הספר, שמסיבות ברורות כבר לא יקרה. לכן, בתקופה מורכבת כזו (ואני בהחלט מצנזר כאן מילים שאסור לכתוב בעיתון), וכשבהחלט מומלץ להתנתק מהמסך לרגע, חשבתי לנסות ולהמליץ על 4 ספרים, שאולי יכולים להקל ולהרגיע קצת את הלחץ, ולספק מעט נחמה. חשוב להגיד שאלו אינם ספרי “פיל-גוד” או אסקפיסטים קלאסיים, והם נוגעים במכוון בצורה אסוציאטיבית בנושאים ובפצעים שמעסיקים אותנו כרגע. כי דווקא מתוך הנגיעה העדינה, כך אני מאמין, מגיע – אולי – תחילתו של הריפוי.
“שונאים, סיפור אהבה” – יצחק בשביס זינגר
מתאים ל: חובבי קלאסיקות, יהודים נוירוטים למטרת: לזכור שגם המצבים הכי קשים לא באמת משנים אותנו
ניצול שואה מתגורר בניו יורק בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוא נשוי לאיכרה הפולניה שהצילה אותו אבל בוגד בה עם ניצולת שואה אחרת, מסתיר את קיומה של אשתו גם מהבוס שלו, ואז אשתו לשעבר, שאותה חשב למתה, דופקת לו בדלת. כך נפתח סיפורו של גיבור הרומן, הרמאן ברודר, שלאורך הספר רק מסבך עצמו יותר ויותר ברשת של שקרים, הסתרות, מניפולציות ועוד שקרים. הכול כדי לעכב את הקריסה, וכדי שאף אחד לא ידע מי הוא באמת.
זהו אולי הרומן הידוע ביותר של הסופר היהודי הגדול (וזוכה הנובל) יצחק בשביס זינגר,שאלמנטים בולטים מהביוגרפיה הפרטית שלו מצאו את דרכם לסיפורו של הרמאן. וזו בעצם, בסופו של דבר, מעין קומדיה רומנטית מטורללת, מרירה אך גם מצחיקה נורא לפרקים, על בני אדם שעברו את הנורא מהכול ומתוך הצלקות מתעסקים שוב בזוטות החיים.
זינגר בעצם מציג טענה כמעט כמעט מהפכנית – גם אחרי האסון הגרוע ביותר, בני אדם לא באמת משתנים, אלא לכל היותר מקצינים תכונות שישבו שם כבר קודם. לא משנה כמה דברים יקרו לך, בסוף תחזור לסורך. אותי לפחות, זוהי מחשבה שמרגיעה.
ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה
מתאים ל: חובבי פנטזיה, אוהבי מוזיקת אייטיז למטרת: בריחה למקומות רחוקים עם פסקול מעולה
בעיירה קטנה במדינה אירופאית פיקטיבית, כל התושבים יודעים את התאריך המדויק שבו ימותו. לאחר ביקורה של אישיות מסתורית בבית העירייה, כל אדם מעל גיל 18 יכול לפתוח את התיק האישי ולגלות מתי יסתלק מן העולם (ב-100 אחוז דיוק). למציאות הזאת גדלה נערה חולמנית ומגניבה בשם דורה, שביום הולדתה ה-18 מגלה בתיק שלה משהו… משונה.
משם נפרשת העלילה אל עבר סיפור התבגרות מופלא, אוהב אדם, והכי חשוב – עמוס באהבה למוזיקה. כולל “פסקול” המורכב מהרוק האלטרנטיבי הכי טוב של שנות ה-80′ וה-90′ (באופן אישי, אני חייב לספר את ההיכרות הראשונית שלי עם “הסמית’ס”). טושה גפלה בונה כאן יצירה חכמה שבוחנת מה קורה לבני אדם אשר יודעים מראש את גורלם, והאם ראוי בכלל לתת לידיעה הזו להשפיע על הדרך שבה תנהל את חייך. מדובר אולי באחד הספרים האהובים עליי בכל הזמנים, ויצירה שלא תצא מראשכם למשך זמן רב.
כך להישאר לעולם – יונה אלון
מתאים ל: חובבי ספרות זן, נשמות עתיקות למטרת: להיזכר בקסם של הרגעים הקטנים בחיים
יונה אלון ז”ל היה משורר ופילוסוף ירושלמי לא מוכר וגמלאי של רשות השידור. הוא אהב לקרוא, ללכת לספרייה בגבעת רם, להתבונן על אירועי החיים, ובעיקר לכתוב, המון. לאחר מותו נמצאו 14,000 דפים שכתב בכתב יד, ובהם מחשבות, קטעי יומן ושירים קצרים. הספר “כך להישאר לעולם” הוא מבחר מתוך אוסף הטקסטים העצום הזה.
צריך להגיד מראש, אין כאן אפילו ניסיון לסיפור מוגדר. במקום זאת יש כאן תיאורים של נסיעות חוזרות לספריה בגבעת רם, זכרונות ילדות, הרהורים על הגיל, התפלספויות על קריאה ועל כתיבה, ותהיות על אהבה, החיים ועל פירות טריים מהשוק. כמו אמן זן בודהיסטי, אלון מתמקד בדברים הקטנים אשר סובבים אותו, וזה כל כך כל כך יפה. לא מדובר אמנם בספר המתאים לכל אחד, אבל מי שיסכים לצאת לשיטוט בעולם של אלון, יגלה שלווה ועדינות שחסרות מאוד בעולם בכלל ובימינו בפרט.
“פלופ” – רפאל פינדו
מתאים ל: אוהבי קומדיות שחורות אפוקליפטיות למטרת: לזכור שתמיד יכול להיות גרוע יותר
נסיים בהמלצה למיטבי לכת, עם אחד הספרים הכי מטונפים, נבזיים,ומצחיקים שיצא לי לקרוא. סיפור עלייתו ונפילתו של אדם קטן ועלוב, שחי בשבט נודד בעולם פוסט אפוקליפטי. הגיבור מתחיל את הספר בתחתית המוחלטת של הסולם החברתי (שמו הוא “פלופ” כי זהו הצליל שהשמיע כאשר נפל מאימו תוך כדי הליכה) ולאורך הספר מטפס למעלה באמצעות המון (המון) אלימות, מין, ופשוט גועל נפש כללי. תחשבו על “מקס הזועם” גרסת חנוך לוין. בעצם, יש פה רגעים שהיו גורמים גם לחנוך לוין להסמיק.
מדובר בחתיכת ספר מרושע, אבל כזה שקשה להפסיק לקרוא. הסופר, רפאל פינדו (שזהו ספרו היחיד שתורגם לעברית), לא טורח לרגע להפגין רחמים כלפי דמויותיו, ובמקום זאת מזמין אתכם להתפלש יחד איתו בסחלה האנושי. זה הנחשף ללא פילטרים ברגע שבו כל הסדרים החברתיים פשוט כבר אינם קיימים. תמצאו את עצמכם צוחקים בקול מאנשים אשר עורפים ראשים של אחרים, מעודדים את הגיבור ומתעבים אותו בו זמנית, ובעיקר מודים לאל שעם כמה שמצבנו בקנטים, לפחות עוד לא הגענו למצב עד כדי כך נורא (בינתיים לפחות).
