רק כשהגיע לגיל 80 החל ניצול השואה ארנולד מרק וולקוביץ לדבר על מה שהוא מכנה “החיים תחת הכיבוש הנאצי”. את ייסורי הפרידה הזמנית מהוריו ומאחיו בעודו נער צעיר, את ההתחזות הכפויה לנוצרי, את האימה המצמיתה שיתגלה שהוא יהודי, את הרעב – את הוויית החיים הזאת הסתיר לאורך שנים מאהוביו, אולי גם מעצמו.
“לא סיפרתי לאיש על השואה עד גיל 80”, מנסה וולקוביץ בן ה־96 להסביר בביתו בירושלים, ובעיניו עולות דמעות. “אולי כי אף אחד לא שאל אותי על זה. לא רציתי לדבר על זה, לא הייתי בטוח שיקשיבו לי. ואז, משהו יצא החוצה. הייתי לבד בבית ופרצתי בבכי גדול. הבנתי שאני צריך ללכת לטיפול כדי להבין איך לסדר עם עצמי את הדברים שעברתי. שנים לא חשבתי על זה שהייתי אומלל במשך שלוש שנים, אומלל ממש. היום אני מבין את זה, אבל אני מבין גם שהיה לי מזל”.
בן 15, ובעצם בן 90
וולקוביץ נשוי בשלישית, לאורנה, אב לשלושה ילדים, סב לשבעה נכדים וסבא רבא לנין “בר מצווה”. הוא נולד בעיר לייז’ בבלגיה למשפחה דתית, והיה בן 11 כשהגרמנים פלשו לארץ הולדתו, במאי 1940. “גדלתי במשפחה שסיפקה הרבה חום ותמיכה, משפחה שמה שאפיין אותה זה שמחת החיים”, הוא משחזר. “אבי עזב את פולין כאדם צעיר מאוד, בגלל האנטישמיות, והתבקש לעבוד במפעל או במכרה כדי לקבל אזרחות בלגית, וכך עשה. הוא למד את השפה הפלמית, ודיבר כמו גוי, ולצד העבודה במפעל היה מוכר בגדים בכפרי הסביבה. נוסע מכפר לכפר ומוכר. לא השתייכנו לאליטה היהודית בלייז’”.
עוד אמר: “אני זוכר את השטיבל, בית הכנסת הקטן, שבו חגגו לי בר מצווה ב־1942. זמן קצר אחר כך חויבנו לענוד את הטלאי הצהוב. עוד לפני כן, כשבוע אחרי הפלישה, הגרמנים הפציצו מהאוויר. אני זוכר שהמשפחה כולה הייתה על הכביש, במנוסה. ראיתי אנשים סביבי מגינים על ראשיהם בידיים, ועשיתי כמותם. הפרצופים של שניים מהם נחרתו בזיכרוני, כי לא הבנתי, כשנגמרה ההפצצה, מדוע אינם קמים והולכים משם.
“הנחתי שהם נרדמו, למרות שהבחנתי בחורים בגוף שלהם. הייתי ילד, לא הבנתי או שלא רציתי להבין מה באמת קרה להם. היום ברור לי שזה הנס הראשון שקרה לי בשנים ההן – שני האנשים שהיו לידי נהרגו, ואני ניצלתי. התרוממתי משם וחזרתי לאבי. המשפחה כולה צעדה יחד בניסיון לברוח מהגרמנים, אבל הצבא הגרמני השיג אותנו, אז חזרנו הביתה. ההליכה הביתה נמשכה כמעט שבוע. בדרך ראינו כפרים הרוסים, זוועות. המשכנו ללכת, כשמפעם לפעם אני מתרגם לאבי מצרפתית ליידיש את מה שאני שומע מסביב”.
לייז’, הוא מספר, לא נפגעה, אולם חיי היהודים בה נפגעו מיד עם הפלישה הנאצית. תחילה נאסרה השחיטה הכשרה, אחר כך אסור היה ליהודים לצאת מבתיהם בין 8 בערב ל־7 בבוקר. החל מינואר 1942 נאסר על היהודים לעזוב את בלגיה.
כמה חודשים לאחר מכן נגזר גורלו של ארנולד הצעיר לשנים הבאות. “היינו מיודדים עם הקונסיירז’ (שוערת הבניין – ש”ג), שבעלה היה שוטר”, הוא משחזר. “באחד הימים בעלה קרא לי ולאבי, ואמר לו שכדאי שנעזוב את הבית בתוך 48 שעות, כי הגרמנים מתעתדים לאסוף את היהודים לטרנספורט למחנות. הוא נתן לי ביד פתק עם כתובת ואמר לי ללכת לכומר בשם אמיל בופט, ולומר לו שהוא שלח אותי. עשיתי כדבריו. זו הייתה הליכה בת חצי שעה. הייתי בטוח שאני הולך וחוזר, לא נפרדתי מהוריי, מאחי ומאחותי. הלכתי עם הבגדים שלגופי, וזהו. הגעתי, אמרתי מי שלח אותי, ונשארתי שם שלושה שבועות, עד שהועברתי למנזר”.
כך החלו שנתיים קשות בחייו של הנער, שבסופן, הוא אומר, “הייתי בן 15, אבל בעצם הייתי בן 90. נעשיתי זקן”. בעזרת הכומר, שהוצא לימים להורג בידי הגסטפו בשל עזרתו ליהודים והשתייכותו למחתרת, וזכה לתואר חסיד אומות העולם, ובזכות חושיו החדים – ניצלו חייו של וולקוביץ.
“אמיל אמר לי פעם אחת ויחידה ‘אתה יכול להיות נוצרי’. הוא הסביר לי שישו היה יהודי ואמר ‘אימצנו את עשרת הדיברות שלכם, רק הזזנו את השבת ליום ראשון’”, הוא נזכר.
“לא ידעתי מה לענות ורציתי להרוויח זמן, אז אמרתי לו ‘אשאל את אבי, ומה שהוא יגיד – אעשה’. זו הייתה הפעם היחידה שבה הנושא עלה. הוא הסביר לי שלא אוכל בינתיים לחזור להוריי, ושהוא יארגן לי תעודות מזויפות שיעזרו לי. אמיל היה איש חכם וטוב, והיו לנו שיחות עמוקות. במשך שלושה שבועות יצאתי מאצלו רק פעם אחת, לרופא העיניים, וקיבלתי תעודה עם השם ארנולד וואזן (VOISIN).
“עם התעודה החדשה, המזויפת, הגעתי לכומר אחר, מיסיונר, שהגיע לבלגיה לחופשה ונתקע בגלל הפלישה הנאצית. הוא היה המחנך במנזר. במשך שנה שהיתי במנזר הזה, ויצאתי לסוף שבוע אצל המשפחה פעם בשבועיים. בכל פעם כשנסעתי הביתה הייתי צריך להיות דרוך מאוד, ולזכור להחליף את התעודות ברגע הנכון, כי בעיר שלנו הייתי רשום בשמי האמיתי, היהודי.
“באחת הפעמים נתקלתי באוטובוס במכר מהעבר, והנער הזה צעק לעברי ‘מה זה? אתה לא שם את הטלאי הצהוב שלך?’. נלחצתי מאוד, דיברתי איתו על דברים אחרים בתקווה להסיח את דעתו, וזה עבד. אבל לעולם לא אשכח איך רגליי רעדו כשירדתי מהאוטובוס”.
רעב כל הזמן
ההתמודדות עם הזהות הבדויה הקשתה עליו. גם עכשיו, כשהוא משחזר את רגעי האימה הזכורים לו, קולו רועד פתאום והוא דומע. “כמו ששחקן בתיאטרון שמשחק רוצח אינו רוצח, כך אני אמרתי לעצמי – משש בבוקר עד הלילה אני נוצרי. ורק בלילה, כשכולם סביבי ישנים, הייתי מתפלל בעברית או ביידיש. בכל לילה אמרתי ‘מודה אני’, וזה היה הרגע היחיד ביממה שבו נשמתי בשקט ובשלווה”, וולקוביץ מגלה.
ההסתרה הייתה מתישה, וכמותה הרעב שחווה. “במקלחות הייתי עושה הכל מהר־מהר, ותמיד בפינה, שאיש לא יבחין בכך שאני נימול”, הוא מספר. “לימים נודע לי שהיו תשעה ילדים יהודים נוספים באותו מנזר. מעולם לא דיברנו זה עם זה. זו הייתה סכנת חיים, להזדהות כיהודי במנזר. והיה הרעב – הייתי רעב שם כל הזמן. לא היה אוכל. הייתה אבקת ביצים, היו מעט תפוחי אדמה, והיינו רעבים. בזמנו לא הבנתי מדוע בימי שישי, פעם בשבועיים, כשהגעתי להורים, אבי היה מפציר בי לאכול הרבה לחם. כשהתבגרתי, הבנתי – הוא רצה שאשבע מהלחם כי היה מעט מאוד בשר, אם בכלל”.
אחרי שנה במנזר הוא עבר למנזר אחר, כתלמיד אקסטרני. “ואז הייתי צריך להתמודד בכל יום עם הכפילות המסוכנת במעברים בין המנזר לבית הוריי”, ממשיך וולקוביץ. “אז אמרתי לעצמי, ‘אם אתה נוצרי, תתנהג כמו נוצרי’. אני זוכר שהגעתי לעיר, ובכוונה ניגשתי לקצין אס.אס לשאול מה השעה, והוא ענה לי. גם הוריי חיו בסכנה מתמדת. אמי, שלא דיברה צרפתית, הוסתרה בבית, כדי שלא יזהו שהיא יהודייה, ואבי היה אומר למי ששאלו שהיא חולה. הם נאלצו לעבור בין דירות רבות, בכל פעם שחששו שזהותם האמיתית התגלתה. למרות זאת, אבי התעקש לקיים את החגים, ואני זוכר את עצמי לוחש את ארבע הקושיות בליל הסדר, ואותו מסתכן בנסיעה לבריסל כדי להביא לנו מצות”.
את הפחד, שהיה בן לוויה בלתי נמנע בחייו, הוא הכריע, לדבריו, בעזרת האמונה. היא זו שעוזרת לו להתמודד גם עם השאלה הגדולה, איפה היה אלוהים. “תמיד הייתה לי אמונה שלמה בריבונו של עולם. סמכתי על זה שאלוהים יעזור לי וישמור עליי”, אומר וולקוביץ. “אנחנו עם קטן ששרד לאורך ההיסטוריה גם כשהאימפריות הגדולות ביותר נפלו. אז יש אלוהים, למרות ששת המיליונים שנרצחו, למרות הזוועות שעוללו הגרמנים לעמנו”.
בשנת 1967 עלה עם משפחתו ארצה, עסק כאן במכירות בתחום האופנה ועבד גם בבורסה ליהלומים. הוריו ואחיו ניצלו אף הם ונשארו בבלגיה: “האינסטינקטים שלי כניצול שואה עזרו לי בחיים ובעסקים, עשיתי הכל תמיד ביושר, בלי רמאויות. התקופה שבה התחזיתי לנוצרי כדי לשרוד לימדה אותי דבר אחד מרכזי: הכי קשה זה לחיות בשקר. אני מקפיד לשמור על האמת. כשאני חושב היום על מה שעברתי, זה מדהים אותי. אינני יודע איך שרדתי”.
