הקולנוע והטלוויזיה אוהבים לדבר על עצמם. לצלם את עצמם. לכתוב על עצמם. רשימת הסרטים העוסקת בקולנוע כנושא מרכזי לא נגמרת: החל מ”שיר אשיר בגשם” הקלאסי, עובר דרך “8 וחצי” המופתי של פליני, “אד ווד” הגדול של טים ברטון ועד “היו זמנים בהוליווד” ו”בבילון” של השנים האחרונות. במאים אוהבים קולנוע – לעשות אותו, לדבר עליו וגם להרהר על טיבו דרך היצירה שלהם. זאת הסיבה שלא הפתיע לראות את הסדרה החדשה של אפל – “הסטודיו”, בה סת’ רוגן, אוון גולדברג, פיטר הויק, אלכס גרגורי ופרידה פרז מנסים לשבור את שיא העולם בניימדרופינג.
רוגן משחק את מאט רמיק, עובד בכיר בחברת הפקה של סרטים שמקודם לעמוד בראשה. לרמיק יש בעיה אחת מרכזית – הוא חובב סרטי איכות בעוד התאגיד שהוא עובד בו הולך יותר ויותר לכיוון של עשיית רווחים מסרטים פופולריים.
רמיק מקבל את התפקיד הנחשק בתנאי אחד – הפקת סרט המבוסס על המשקה הפופולרי “קול אייד” בכיכובו של יצור אדום שמסוגל לשבור קירות. מנכ”ל חברת הסרטים (בריאן קרנסטון, כן הוא) חותם על חוזה עם התאגיד שמייצר את המשקה ומתכנן להפיק סרט סטייל “ברבי” שמבוסס עליו. הוא מטיל על רמיק את המשימה להפיק את הסרט מתוך ציפיייה שיהיה סרט “מיליארד הדולר” הבא. מכאן, כמו שאפשר לנחש, הכל משתבש. מאט מנסה לעשות את הבלתי אפשרי – לצלם סרט איכות שיכלול את ה”קול אייד”, יגרוף מיליארדים וישאיר את כולם מרוצים. הדרך לשם עוברת בין אינסוף שקרים, טעויות ובמאי אחד מאוד מאוד מפורסם (ספוילר: זה באמת הוא).
הסדרה עובדת עם תבנית ברורה – רמיק מתמודד במרכזו של כל פרק עם בעיה שהאישיות המרצה וחסרת הביטחון שלו לא מסוגלת לפתור: פעם הוא מפריע לסצנה ארוכה שמצולמת בשוט אחד; פעם הוא שולח את כל העולם ואשתו לומר לבמאי מוערך שהסרט שלו ארוך מדי רק כי הוא עצמו לא מסוגל. בכל המקרים האיש הנחמד והבלתי נסבל מסתובב סביב עצמו כשהמעמד החדש רק גורם לכל דמויות המשנה לנצל אותו עד תום.
כמות האורחים שומטת הלסתות שרוגן וחבריו הצליחו ללהק לארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה לא סבירה בעליל. אלא שלא זה מה שהופך אותה לטובה כל כך וכיפית לצפייה. סודה של הסדרה עד כה טמון בגיבור שלה ובעמדה שלו – מאטי הוא לא קולנוען וכל הניסיון שלו להשפיע על החלק האמנותי של היצירות בסטודיו עולה רע. גיבור הסדרה הוא, לא יותר ולא פחות, חנון של קולנוע וככזה הוא לא מציג הרהורים עמוקים על טיבו של המדיום או מתפלצן על תנועות מצלמה. התגובות שלו אל הסרטים שהוא רואה לא חורגות אל מעבר לתחומי ה”מרגש”, “ארוך” או “משעמם”. הוא מייצג את רוב האנשים שצורכים קולנוע, כאלה שיש להם דעות מוצקות על הכל המונעות אך ורק מתוך האהבה לדבר.
הרעיון הזה סביבו מתרחשת הסדרה הופך אותה לשונה קצת בנוף הקולנוע המהרהר על עצמו. היא מאפשרת את ההזדהות על סף הסלידה מאלה שלא מסוגלים לסתום את הפה שלהם כשהם מדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם ונותנת הזדמנות לצחוק על הקולנוע באמת.
מעבר לדמות הראשית, שחקני המשנה עושים עבודה מצוינת והקצב המהיר (קומדיה בכל זאת) אפקטיבי מאוד. השחקנים מדברים בקצב מהיר, נאמנים לסטריאוטיפ שהודבק להם ומקבלים את כל ההחלטות הלא נכונות. הבחירה המעולה באייק ברינהולץ (מד טי וי) לשחק את סאם יד ימינו של מאטי יחד עם הדינמיקה בין השניים מביאה למסך הקטן כמה מהרגעים הקומיים הטובים של הסדרה. אם רוגן וחבריו להפקה מתכוונים לקחת את הסדרה אל מעבר לסאטירה, הכימיה בין השניים מסתמנת כנקודת התחלה טובה.
“הסטודיו” נוגעת במגמות הכי עדכניות של סרטים היום: מיתוג של מוצרים פופולריים דרך קולנוע, סרטים באורך מוגזם או עם יומרה מופרכת ותעשייה בה יותר ויותר שחקנים הופכים ליוצרים בעצמם (אהמ אהמ). העיסוק בנושאים האלה מרענן ומכניס לשיח, כיאה לקומדיה טובה, כמה שאלות רציניות על המצב של המדיום כיום. קומדיות גדולות מצליחות דרך ההומור לגעת בשאלות באופן שאף ז’אנר לא מסוגל לו ובהיבט הזה “הסטודיו” עושה עבודה טובה.
עדיין, לקומדיות מהסוג של “הסטודיו” לוקח זמן לבנות את הדמויות כמו שצריך. ייתכן מאוד שגם בסיומה של העונה לא נצא עם איזו דמות אייקונית או דיאלוג זכיר. היא עדיין נמצאת בשלבי גישוש ראשוניים ומספקת טלוויזיה מהנה שיודעת ללחוץ על כפתורי ההומור הנכונים. עם זאת, בשביל להתעלות מעבר לזה היא תצטרך קצת יותר ממפיק כושל ודמויות משנה חביבות. יש לה את הזמן לעשות את זה.
