ב־7 באוקטובר נתפסה ממשלת ישראל בלתי מוכנה. חמאס פתח במתקפת פתע שחשפה ליקויים חמורים בהיערכות הצבאית ובתגובתיות השלטונית. בסיסי גבול היו בתת־איוש, נקודות עיוורון מודיעיניות — מה שכונה בעבר “הקונספציה” — הרדימו את הנהגת המדינה, והתגובה הצבאית הראשונית התאפיינה בכאוס ועיכוב. לקח שעות עד שהתגבשה תגובה מתואמת.
אבל אם הביזיון הצבאי היה מזעזע, הרי שתגובת הרשויות האזרחיות הייתה גרועה אף יותר. משרדי ממשלה קפאו. לא היו תכניות חירום מסודרות לשיכון משפחות שפונו, לא הוקם מערך לימודי חירום לילדים, ולא ניכרה הנהגה מצד הגופים האחראים לרווחת האזרחים בעת משבר. אל תוך החלל הזה נכנסו אזרחים פרטיים, עמותות ומתנדבים מקומיים, שניסו לספק פתרונות — לאלתר — לוואקום שהותירה מדינה משותקת.
אולי עצם התקיפה ב־7 באוקטובר הפתיעה את ראשי הצבא, אך עצם הרעיון של משבר אזורי רחב־היקף במזרח התיכון — בין אם מול עזה, לבנון או איראן — אינו דבר שלא היה ניתן לצפות לו. זהו בדיוק סוג של סיכון שממשלה אחראית אמורה להכין לו תכניות חירום אזרחיות מראש. ולמרות זאת, שוב ושוב, התכנון הזה נעדר.
נעבור ל־13 ביוני. ישראל — על פי הודעתה — יזמה מבצע צבאי מתוכנן היטב נגד נכסים איראניים. הפעם זו לא הייתה הפתעה. היה זה מהלך מכוון, לאחר חודשים של תכנון, בהבנה מלאה של הסיכון להסלמה אזורית. ובכל זאת, שוב, הממשלה לא הייתה מוכנה — לא למלחמה, ולא לתוצאותיה.
סגירת המרחב האווירי של ישראל הייתה מהלך צפוי לחלוטין. אם טיל אחד של החות’ים הצליח לשבש את התנועה האווירית, קל לדמיין מה יעשו מטחים ממושכים מצד חיזבאללה או איראן. המל”ל ומשרד התחבורה היו אמורים ולפתח ולהחזיק תכנית סדורה להחזרת אזרחים תקועים בחו”ל. איפה היו מסלולי החירום האוויריים? איפה הפינויים הימיים? איפה הייתה תשתית המידע הציבורי הבסיסית להנחות את הציבור במצב חירום?
במקום זה, אזרחים ישראלים — הורים שנותקו מילדיהם, קשישים ללא גישה לתרופות חיוניות, בעלי עסקים שפספסו התחייבויות קריטיות — נותרו חסרי מענה. אל על השאירה נוסעים בקפריסין בלי תשובות. מיעוט קטן של נוסעים, אלו שיכלו להרשות לעצמם את העלות והסיכון, הצליחו להסתדר לבד דרך עמאן, שארם א־שייח’ ועקבה. אני עצמי מצאתי מקום על גררת מסחרית פרטית. הגעתי לחיפה אחרי מסע של 18 שעות על גבי ספינת גרר מלימסול, רק כדי לשמוע מפקידי הנמל שאין שום נוהל לקלוט אותנו. רק כשסירבנו לחזור לספינה — מישהו התחיל לאלתר פתרון.
זה לא עניין של ימין או שמאל, יונים או ניצים. זה עניין של החובה הבסיסית של ממשלה לשרת את אזרחיה. זוהי אחריותם של נבחרי ציבור — לא של מתנדבים ולא של עמותות — לתכנן, להיערך, ולדאוג לאזרחים ברגעי משבר. כשממשלה מקבלת החלטות בעלות השלכות אזרחיות נרחבות — כמו סגירת המרחב האווירי, יציאה למלחמה או הגבלות בשווקים — עליה גם לשאת באחריות להשלכות האלו.
לא מספיק לתכנן תקיפות אוויריות. צריך גם לתכנן פינוי. צריך לתאם בין משרדים. צריך לעדכן את הציבור באופן שוטף. צריך, בפשטות, לעשות את העבודה. אבל יותר מדי משרדי ממשלה כיום מתפקדים כפלטפורמות פוליטיות ומכונות לקידום אישי. עבור חלק מהשרים, המשרד הוא רק תפאורה לתמונה באינסטגרם — לא עמדת שירות. כשנשאלה השרה מירי רגב על אזרחים תקועים, היא משכה בכתפיים ואמרה: “אתם בחו”ל, תיהנו מהחופשה”. זו לא הנהגה. זו בוז.
גברת רגב, אנחנו לא בחופשה. אנחנו מנסים לחזור הביתה — למשפחות שלנו, לעבודה שלנו, לחיים שלנו. ואנחנו אלה שמשלמים את משכורתך, את נהגך, את לשכתך. לא מוגזם לצפות שתקחי את האחריות הזו ברצינות הראויה. ההיסטוריונים הצבאיים ימשיכו להתווכח על הטקטיקה. מומחי מודיעין ינתחו את הכשלים. אבל זה לא סיפור של אסטרטגיה צבאית. זה סיפור של המחיר האנושי שמשלמים אזרחים כשממשלה אינה מתכוננת לצרכים שלהם. באוקטובר הממשלה הופתעה. ביוני — אין לה תירוצים.
הכישלון הפעם לא היה רק בהיעדר תכנון. הוא היה כישלון של חמלה. של צניעות. אם אינכם מסוגלים להיערך, לתאם, לדאוג — אולי הגיע הזמן לפנות את המקום למי שכן מסוגל.
הכותב הוא מנהל השקעות
