ישראל שוב מצאה את עצמה בלב פרשה הסברתית צורבת. צה”ל תקף אתמול (שני) את בית החולים נאצר בח’אן יונס, על סמך מידע מודיעיני מוצק שלפיו חמאס מפעיל מתוכו תצפית ומערכי בקרה נגד כוחותינו. אלא שבתקיפה נהרגו גם עיתונאים, והתוצאה הייתה – כמה צפוי – סערה בין לאומית מיידית. מנהיגים וארגוני עיתונאים מיהרו לגנות, אפילו הנשיא טראמפ – ידיד ותומך מוצהר של ישראל – הסתייג ואמר כי “אין מקום למראות כאלה“.
צה”ל, מצידו, ניסה לעשות את המקסימום והפעם אפילו הפגין מהירות לא רגילה בהוצאת תגובה. פורסמה הודעה שבה דובר צה”ל פירט את הנסיבות, הדגיש את המחויבות לדין הבין לאומי, ואת העובדה שחמאס עושה שימוש ציני במתקנים רפואיים כמגן אנושי וכבסיס פעולה. עד כאן – תגובה אולי לא בין המבריקות שידעה ההסברה הישראלית, ועדיין – תגובה עניינית, מגובה בעובדות.
אלא שאז נכנס לתמונה משרד ראש הממשלה, והוציא הודעת התנצלות רפה: “ישראל מצטערת מאוד על התאונה הטרגית”, מבלי להזכיר ולו במילה את פעילות חמאס מתוך בית החולים או את הסכנה הישירה לכוחות צה”ל.
זו לא סתם החטאה תקשורתית – זו בעיטה עצמית מבריקה לשער הריק. הודעת לשכת ראש הממשלה אינה רק מבלבלת; היא הופכת את עצמה למכשול. במקום לחזק את גרסת צה”ל, היא מחלישה אותה ויוצרת רושם הפוך: אם ראש הממשלה לא עומד מאחוריה, אולי גם הוא לא מאמין לה? ואולי בכלל קיבל לידיו מידע חלקי? מי יודע. כך או כך, התוצאה היא – בלגן מתמשך וקריסה הסברתית-תדמיתית בקנה מידה נורא.
כך לא מנהלים קרב על תודעה. קודם כול מסבירים. מציגים את העובדות, חושפים את הציניות הרצחנית של חמאס, מזכירים לעולם שחטופים ישראלים הוחזקו בין כתליו של אותו בית חולים, ושעדי ראייה – כמו החטופה המשוחררת שרון אלוני קוניו – העידו על כך במילים מצמררות. אחר כך, ורק אחר כך, מביעים צער על נפגעים חפים מפשע. בסדר הזה, לא להפך.
אבל בישראל של 2025 (ולא שב-2024 או ב-2023 המצב היה מזהיר יותר) הסדר מתהפך. כמו בקמפיין “הרעב בעזה” – קודם מתנצלים, אחר כך נאלצים לכבות שרפות, שופכים משאיות סיוע, ורק לבסוף מנסים להסביר שלא היה רעב אלא מניפולציה של חמאס. התוצאה: איבוד אמון, פגיעה בתמיכה הבין לאומית, הידרדרות מתמשכת במעמד ישראל בעולם.
לא צריך להיות מומחה גדול להסברה כדי להבין את המשוואה הפשוטה: הלגיטימציה של ישראל במלחמה נמדדת במספר ההרוגים האזרחיים הנתפס בעיני העולם. חמאס מבין זאת היטב ומשחק על זה. ישראל, לעומת זאת, נראית כאילו שכחה את הלקח הבסיסי. במקום לנהל מערכה הסברתית יזומה, עם מסרים ברורים ומתואמים מראש, עם תגובות מהירות, מדויקות ומתואמות בין כל הגורמים, מתנהלת בריאקטיביות, מתנצלת לפני שמסבירה, ובעיקר – משדרת אדישות לתפיסת העולם של בעלות בריתה.
וזה לא רק עניין של הודעות לעיתונות. זה דפוס. הבעיה ההסברתית-תדמיתית-דיפלומטית היא גדולה יותר ומורכבת הרבה יותר מתקרית ספציפית כזאת או אחרת.
יש לכשל ההסברתי מרכיבים רבים. בין היתר – התבטאויות פרובוקטיביות של שרים – מצולמות, מצוטטות, מתורגמות, מתפרסמות. ממשלה שמסרבת להשתיק, להוקיע, להטיל סנקציות פנימיות – משדרת שהיא מזלזלת. וברגע ששותפים בין לאומיים חשים שמזלזלים בהם, הם מפנים את הגב. ככה פשוט. מה שהיה בתחילת המלחמה – הון עצום של אהדה והבנה – נמס כלא היה.
במשך החודשים הראשונים היה אפשר עוד לעצור את ההידרדרות: להכניס עיתונאים זרים מהרגע הראשון, לשתף אותם במורכבות, להציג תוכנית אמיתית ל”יום שאחרי”. במקום זאת, נבחרה השתיקה, משחקי האשמות בין דובר צה”ל, משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, ופחד מהצל של עצמנו. בינתיים, מי שמספר בהצלחה ניכרת את הסיפור לעולם הוא חמאס – ואנחנו מגיבים בפיגור של יום, אם בכלל.
הלקח מהאירוע בנאצר ברור: כשלשכת נתניהו מפרסמת התנצלות “על התאונה”, בלי ההקשר, בלי עובדות, בלי סיפור – זה לא רק מחטיא את המטרה, אלא מייצר מצג של הודאה באשמה. אירוע אחד מיני רבים. תקרית רודפת תקרית – וכך אובדת לגיטימציה. כך נשחק האמון. כך, צעד אחר צעד, אנחנו מתדרדרים במדרון תלול של בידוד בין לאומי.
במקום להתבכיין על “התקשורת העוינת” ועל “העולם האנטישמי”, הגיע הזמן להפנים: הבעיה אינה בחוץ – או לפחות לא רק בחוץ. יש צורך בבדק בית אמיתי ובאיתור הכשל שמתחולל בפנים.
