21 חודשים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, מתפרסם “פרויקט דינה” – פרויקט איסוף העדויות המקיף ביותר על האלימות המינית שביצעו מחבלי חמאס. על פי דיווח שפורסם ב”סאנדיי טיימס”, הדו”ח מעלה כי מעשי אונס ואונס קבוצתי התרחשו בלפחות שש נקודות שונות ברחבי העוטף, ושהאלימות המינית הייתה נפוצה ושיטתית. מטרת הפרויקט: להתמודד עם השתיקה הבינלאומית בנושא. אל”מ במיל’ ד”ר משה אלעד, מזרחן ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי, עוקב אחר תגובות העולם הערבי – ומנתח את הדינמיקה שמאחורי ההתכחשות, ההכחשה וההשתקה.
לדבריו, “התובנות שאדם מקבל מהעולם הערבי שמסביבנו הן בהחלט תובנות יחודיות. הנה למשל, התגובות על הדו”חות השונים שנכתבו אודות התנהגות חמאס ב-7 לאוקטובר ולאחריו. הכל יודעים שלא היה דבר טוב אחד בהתנהגות הטרוריסטים הללו, שיחד חברו ליצור מפלצתי ושהמעשים שהם היו שותפים להם לא מוכרים גם במהלך מאורעות קשים אחרים שהתרחשו בעולם. כל מה שנחשב לרע, כל מה שנחשב לעבירה על החוק שתקופת מאסר ארוכה בצידה (או עונש מוות באותו עולם ערבי) קרו שם באותו היום: רצח, אונס, התעללות גופנית, אלימות, חטיפת תינוקות ופעוטות ועוד”.
לדבריו, ניתוח של CyberWell מצא שהודעות הדוחות את קיומו של אונס צעירות ישראליות ב-7 באוקטובר עברו איתרוג של 15 מיליון חשיפות, בעיקר בפייסבוק, X וטיקטוק. ההכחשה, הוא אומר, נעה בין ביקורת על חוסר בראיות, חשד לתעמולה ולפעמים כוונה להפנות את הביקורת כלפי ישראל.
“שאלה אחרת היא באותו הקשר”, הוא מוסיף. “מה גורם לאנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, ארגוני נשים ועוד המשמשים בתפקידים בולטים בעולם הערבי להתנכר לעובדות, לתקוף אותן כלא נכונות וליצור נרטיב חדש ושונה?”.
לדבריו, “תודעה לאומית ונרטיב קולקטיבי. עבור רוב הציבור הערבי, הסבל הפלסטיני, במיוחד בעזה, הוא הנרטיב המרכזי. כל מידע שסותר את הדימוי של הפלסטינים כקורבנות בלעדיים של ישראל נתפס כאיום על הסולידריות הערבית. לכן, הודאה בעובדה שחמאס ביצע מעשי אונס, טבח והתעללות, במיוחד בנשים, יוצרת דיסוננס עמוק שקשה להכיל: איך אפשר להזדהות עם מישהו שביצע פשעים כאלה?”
עוד הוא מסביר: “לפיכך, לצורך המלחמה הזאת בישראל מגויסים מי שנהנים לכאורה ממעמד מיוחד – אנשי האקדמיה, עיתונאים ואנשי תקשורת כלי ופעילים בולטים בארגונים שונים. בעולם הערבי מוכרת פעילות זו כמחויבות (אילתיזאם בערבית). העיתונים ותחנות הרדיו והטלוויזיה מכונים ‘תקשורת מגויסת’ (למשל, עיתונות מגויסת נקראת בערבית, סחאפה מולתזימה), וכך הלאה – אקדמיה מגויסת, וארגונים מגויסים. כשקוראים מאמרים או צופים בכתבות המסקרות את האירועים מבינים כיצד הן האקדמיה והן התקשורת הערבית ברובם הגדול רחוקים מאוד מאובייקטיביות, מיושר אינטלקטואלי, מאיזון ובכלל מכל הערכים המערביים הנטועים באופן טבעי באקדמיה ובכלי תקשורת חופשיים”.
לגבי מדיה ממוסדת ואקטיביזם ברשת, הוא אומר: “המדיה בערבית, במיוחד באל-ג’זירה ואמצעי תקשורת דומים, נוטים לא לדווח כלל על הפשעים שביצע חמאס, או שמציגים אותם כ’תעמולה ישראלית’. ברשתות החברתיות, קיים לחץ חזק לציית לנרטיב המשותף. בקרב נשים, קיימת אחדות השורה ואחדות המילה. מי שמדברת אחרת, נתפסת כבוגדת או משת”פית של האויב”.
הוא מציין גם את הפיצול בתוך הפמיניזם הערבי: “יש נשים ערביות פמיניסטיות שפועלות לקידום זכויות נשים בעולם הערבי, אבל כשהנושא נוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית, הן נוטות לאמץ פמיניזם פוליטי: הן יבחרו לא להזדהות עם נשים ישראליות כי הן מייצגות, לפי תפיסתן, מדינה כובשת. במקרים קיצוניים, נטען אפילו שמדובר ב’תעמולה ציונית’ שנועדה להסיט את תשומת הלב ממות אזרחיות פלסטיניות”.
בנוגע למנגנוני ההכחשה, הוא מדגיש: “הכרה באונס וניצול מיני ככלי לחימה היא קשה לכל חברה. הכרה בכך שהצד שלך ביצע את זה, קשה במיוחד. לכן אנשים בוחרים להאמין שזה מומצא, או מוקצן. חלק מההכחשה גם נובע ממחסור במידע אמין בערבית – או שהמידע מופרך מראש כמזויף”.
“עבור רבים בעולם הערבי” הוא מוסיף, “אין הפרדה בין ‘ישראל’ לבין ‘כובש’. ולכן כל טענה שמגיעה ממקורות ישראליים, אפילו תיעודים ויזואליים – נדחית מראש. מעשי אונס שנתפסים כ’כלי של תעמולה’ לא מתקבלים כעובדות, אלא ככלי פוליטי שנועד לשרת אינטרס”.
עוד הוא מציין את תחושת הפחד הקיימת בקרב נשים ערביות רבות: “נשים ערביות רבות חיות במרחבים שבהם חופש הביטוי מוגבל, והבעת אמפתיה לנשים יהודיות (או ישראליות) עלולה לגרום להן נזק אישי, חברתי או מקצועי. לכן גם אם יש להן רגשות מורכבים או ביקורת על חמאס – הן יבחרו לשתוק או להתנגד פומבית לטענות”.
לבסוף, הוא מתאר שגם היו יוצאות מן הכלל: “נשים מוסלמיות ומערביות בארה״ב ובאירופה שהביעו תמיכה בפניות פמיניסטיות גלובליות נגד אונס ככלי מלחמה של חמאס, גינו את ‘ההתקפות של חמאס מ-7 באוקטובר כולל האונס הברוטאלי והשיטתי והאלימות מינית נגד עשרות נשים וילדות בדרום ישראל’. התגובה לא איחרה לבוא: הכפשות, האשמות בשיתוף פעולה עם ‘תעמולה ציונית’ ואיומים. אך קולות אלו היו טיפה בים סוער”.
