הכור הגרעיני במרחב אראכ שבאיראן הותקף בלילה שבין רביעי לחמישי. מדובר בכור של 40 מגה-ואט שמשתמש במים כבדים לקירור מהם ניתן להפיק פלוטוניום לייצור נשק גרעיני. איראן הפרה פעמים רבות את ההתחייבות הבינלאומיות שלה בנוגע לכור זה.
הכור באראכ הוא כור של 40 מגה-ואט, המשתמש במים כבדים לקירור וממוקם כ-250 ק”מ דרומית מערבית לטהרן. תוצר לוואי של שימוש במים כבדים הוא פלוטוניום שיכול לשמש לייצור נשק גרעיני בכמות מספקת, כמסלול נוסף לאורניום.
טכנולוגיה גרעינית יכולה לשמש לייצור אנרגיה אזרחית וגם לייצור נשק גרעיני. לכן נדרש פיקוח על הפעילות שמתרחשת, משום שלא תמיד פשוטה ההבחנה באיזו מטרה מדינה משתמשת בטכנולוגיה. על מתקנים גרעיניים מחויבות מדינות לא גרעיניות (תחת הסכם אי ההפצה – NPT) לשימוש אזרחי בלבד, עליו איראן חתומה.
איראן החלה בבניית הכור ב-1997, וזאת תחת פיקוח של סבא”א. מה שעורר חשש בקהילה הבינלאומית היה יכולת הכור לייצר פלוטוניום ברמה שיכולה לשמש לנשק גרעיני, כבר ב-2007. הפקחים של סבא”א לא קיבלו גישה למתקן ולא ניתן היה לאמת את מטרת השימוש לפי התוכניות המפורטות של איראן. חשש נוסף היה כי הכור באראכ ישמש כמודל לכורים גדולים יותר לאיראן.
תחת הסכם הגרעין של 2015, התחייבה איראן להסב את עיצוב הכור כך שייצור הפלוטוניום שלו יהיה נמוך ממה שנדרש לנשק גרעיני. הדלק הגרעיני המשומש היה אמור להישלח לטיפול מחוץ לאיראן (כנראה ברוסיה), וכך להפוך אותו ללא שמיש. איראן גם התחייבה למלא את ליבת הכור בבטון, ממנה לא ניתן להפיק את הפלוטוניום.
ב-2016 הסתבר שהדבר לא נכון. איראן פרסמה תמונה כהוכחה, אך מאוחר יותר התברר שהיה מדובר בהטעיה מכוונת של המערב.
החל מ-2021 דיווח סבא”א כי איראן החלה לאגור יותר מים כבדים ממה שההסכם התיר. אין מידע מאומת על פעילות המתקן, ולפי סבא”א הכור יכול לייצר 8–10 ק”ג פלוטוניום 239 בשנה – מספיק לשתי פצצות גרעיניות.
התקיפה בוצעה לעבר הרכיב שיועד לייצור פלוטוניום על מנת למנוע את השמשתו מחדש לייצור נשק גרעיני (מכיוון שמדובר בתשתית שאינה פעילה).
בכל הנוגע להסכמים בינלאומיים, איראן הפרה פעם אחר פעם את ההתחייבויות שלה בשני העשורים האחרונים, על מנת לקדם את תוכנית הגרעין שלה לקראת פיתוח נשק גרעיני. התקיפה בכור באראכ בוצעה במטרה להמשיך ולמנוע זאת.
הכותבת היא ד”ר זואי לוורניק, מרכז עלמא – מרכז מחקרי חינוכי לאתגרי הביטחון של ישראל בצפון
