החטוף החלל יונתן סמרנו, שנחטף ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר וחולץ מרצועת עזה במבצע צבאי לפני יומיים, הובא הערב למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. לפני הלוויה הגיעו המשתתפים לרחבת בית הספר איילון, שהייתה מלאה בבני משפחה, חברים ובני משפחות החטופים שבאו לתמוך במשפחה.
יונתן היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-23 לאחרונה. הוא הותיר אחריו הורים, איילת וקובי, ואח צעיר יאיר. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת הפועל תל אביב, בחור צעיר שאהב לבלות ואהב להפיק מסיבות.
אביו של יונתן, קובי סמרנו, שנשנק בתחילת נאומו נתן לרב להקריא את ההספד בשמו: “עשרים ואחת שנים וארבע חודשים של חיים לצידך, לגדול איתך, לאהוב אותך, להיות לצידך היה חסד, ואז הכול נעצר. יותר משנה ושמונה חודשים שנלחמנו כדי להחזיר אותך ולהשיב אותך למנוחה לקבר ישראל”.
הוא הוסיף: “בזכותך גם עפרה קידר וגם שי לוינסון, גיבור ישראל, הוחזרו הביתה. אפילו כשכבר לא היית פה, המשכת לפעול, לשנות, להשפיע”. קובי תיאר את בנו: “אתה כל כך אהבת אומנות, זה היה מי שאתה. שירה, מוזיקה, רגש, אהבה. ככה התחברת לאנשים, ככה גם עזרת לאחרים לפרוח, במיוחד אומנים צעירים”. בסיום דבריו קרא האב למאבק להחזרת שאר החטופים: “אני איתכם עד שהחטוף האחרון בבית, החיים לשיקום והחללים לקבורה”.
אימו איילת סמרנו תיארה את הקשר הייחודי שהיה לה עם בנה: “יונתן, יונתי שלי, ילד של 24/7, מחובר לחבל הטבור מרגע לידתך ועד עכשיו, אבל ממש. כמה שיחות טלפון ביממה עשית לי כשהיית בבית הספר על כל יציאה מהכיתה לשירותים, על כל מורה שהעיפה אותך מהשיעור”. על יום החטיפה אמרה: “כשהתחיל האירוע הנורא בשבע בבוקר בשבעה באוקטובר, באותו בוקר לא הייתה שיחה. כמה ניסיתי, ואתה כלשונך, אין, אתה מסנן אותי, אין בעיה. אבל הייתה בעיה, ודווקא אז לא בחרת לחייג”.
היא המשיכה: “שנה ושמונה שאתה, מאז שנחטפת, אני מדמיינת שתחייג. אני מדמיינת, חיכיתי, חלמתי,. היא תיארה את הרגע שבו הבינה שבנה נהרג: “ואני, ביום הולדתך העברי, ידעתי. ידעתי שזהו, שזה נגמר, נגמר המסע”. בסיום דבריה פנתה אליו: “החזירו את הגוף שלך, אבל הנשמה שלך לא דממה. אתה תדאג בדרכך המיוחדת שהם יחזרו במהרה. אני סומכת עליך”.
אחיו הצעיר יאיר תיאר את הימים הראשונים לאחר החטיפה: “שבעה באוקטובר, אזעקה בעוטף, ואני רגוע. מה זה אזעקה קטנה? פתאום אני רואה בטלוויזיה את הטנדר בשדרות וקצת נלחץ. אז, ב-06:37, אני מתקשר ואתה בממתינה. מאז נותק הקשר איתך”. יאיר תיאר את הימים הקשים שלאחר מכן: “משם שלושה ימים של ישיבה על הספה בסלון וכלום לא זז. לא אוכל, לא שותה, לא מעשן, לא עושה דברים של בני אדם”.
הוא סיפר על הרגע שבו הבין את האמת: “פתאום חוויתי התקף חרדה. צרחות ושיגעות בבית, כמעט שעה של צרחות ודמעות שאף אחד לא מבין, ואני לא ידעתי להסביר שאני יודע שאתה מת. יונתי, אני יודע שרצחו אותך, לא ראיתי משהו, פשוט הרגשתי וידעתי שאני לא טועה”.
נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף בטקס ואמר: “אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות, אנחנו ברגע המפתח. זה הזמן לעשות עוד צעד ועוד צעד. לשלוח את מי שצריך לאן שצריך, לדבר עם כל מי שצריך לדבר איתו, להמשיך לפעול בנחישות, ביצירתיות ובדחיפות בכל דרך ובכל הכוח, עד שהם ישובו הביתה”. הרצוג הוסיף: “כל כך חיכינו להעניק ליונתן שקט, מנוחה נכונה, שלמה, אמיתית. אבל אפילו מסע הלוויה הזה, ודרכו האחרונה, עוברים בתוך רעש גדול, בלב ימים של טלטלה ואזעקות”.
בנות הדודות של יונתן ספדו לו: “ילד שכולו אור אחד גדול, צחוק מתגלגל, שמחה מידבקת, נשמה שידעה לגעת באנשים. כזה שנכנס ונשאר בלב, שובב אמיתי במובן הכי יפה שיש”. חברו יובל תיאר: “אתה חסר כמעט בכל תכנון העתיד, והכי חסר, בכל צליל וסאונד של מסיבה. ואז אני ישר חושב עליך, אני ישר מדמיין אותך, אני ישר רוקד איתך”.
