דאחקות באולפן: מה עושים כשמשעמם? צוחקים. אז מילא, בבית אפשר ללכת למקרר. באולפנים כבר התחילו להעביר צחוקים. אם יצור ירוק ממאדים היה נוחת על כדור הארץ דווקא במדינת ישראל, הוא היה בטוח שנפל לכוכב של משוגעים. לתושב ישראלי יש כל הסיבות לצאת מדעתו, בימי מלחמה ובימי שגרה – מי בעצם כבר זוכר כאן מה ההבדל בכלל – והעובדה שבטוח הייתה משאירה את הירוק ממאדים בפה פעור היא שאדון ישראלי ממשיך להתעורר מדי בוקר ולהאמין שהוא חי באחד המקומות הנפלאים בעולם.
הנה עובדה: מדינת ישראל היא פיסת האדמה המטווחת טילים במידה הצפופה בעולם, ובכל זאת הביקוש ומחירי הנדל”ן בה הם מהגבוהים בעולם. גם מחיר המכוניות. גם מחירי הקוטג’. אבל הישראלי הוא הטיפוס המתרגל. אולי בגלל ההיסטוריה הקשוחה שלו – הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו זו לא רק שורה משיר, זאת אמת לאמיתה: מה זה טיל מסכן לעומת פוגרום או פרהוד, רק תזרקו שם של עיר בעולם ועל בטוח היה שם איזה פוגרום. ורק לאחרונה, לא נשכח, נוסף לרשימה הבלתי נגמרת הפוגרום בעוטף עזה.
אז הישראלי נושך שפתיים, מוחה את הדמעות, קם מהאדמה וממשיך ללכת. ואפילו משתמש בנשק הקטלני שלו: הוא צוחק. מתרגל לכל אסון ומתחיל לצחוק. הנה למשל השבוע, ברשת 13, באחד האולפנים, בשעה קצרה שהייתה בה הפוגה מטילים, אחזה במשתתפים בפאנל רוח של דאחקות. ברקע עוד הוקרנו תמונות של הריסות בעיר ישראלית מרכזית בעקבות נפילת טיל איראני, אבל כמה בכלל אפשר לתאר טיל שנופל עליך. זה לספר את אותו סיפור שוב ושוב. לחזור בפעם האלף שחובה להישאר במרחבים המוגנים. לתת למסביר הכתום מפיקוד העורף את רשות הדיבור כדי שהוא יאמר שאסור להתרחק מהמרחבים המוגנים – כל זה, אפעס, קצת חוזר על עצמו.
אז הצופה בבית – כלומר זה שנשאר לו בית – יכול להפטיר שדי, נמאס לו מזה, וללכת למקרר לרדת על שניצל, או שוקולד. הצוות באולפן לא יכול ללכת לשום מקום, וגם הם בני אדם, גם להם משעמם, אז באותו אולפן ברשת 13 התחילו להעביר דאחקות. על החיים, על המצב, על המסכנים שתקועים בחו”ל. עברו ממגיש למגישה, מפרשן לפרשן, כל אחד תרם משלו, עד שתפסו שהם קצת נסחפים, עושים צחוקים על צרות של יהודים, וחזרו ללבוש פנים רציניות ולדבר על טילים.
לא פלא אגב שמשעמם להם. כמו לירדנים בגבעת התחמושת, יש להם שיטה קבועה: קודם מוביל המשדר מדווח בפנים רציניות (בקשת 12 יונית גם מכופפת את הראש באופן שאני משוכנע שברבות השנים יגרום לה קשיים אורתופדיים חמורים), אחר כך המיקרופון עובר לפרשנים שאומרים מה בראש שלהם, לא פעם פרשן א’ אומר דבר, פרשן ב’ אומר את היפוכו, חוזרים למגיש או ליונית באלכסון ומשאירים לצופה התם לנחש מי צודק, והוא, לאור כל המידע העשיר שקלט, נאלץ להחליט לבדו על מה ילך – שניצל או שוקולד.
הדאחקות באולפן הן כמובן לא רק מנת חלקם של מגישי ופרשני וצופי רשת 13. גם בכאן 11 וקשת 12 תמצאו במהלך היממה פטפטנות סרק שנולדת מתוך החזרה ה – מה לעשות – על אותו הסיפור: טיל, מרחב מוגן, פגיעה, הרס. מה עושים נגד זה, כשבחברות החדשות לא נוקפים אצבע בכיוון? יש מה לעשות. אפשר לחשוב אחרת. אפשר לרענן את מודל הסיקור מעבר לשטאנץ הקבוע של פאנל ועוד פאנל ועוד פאנל. מילא שאת הציבור שלנו זה משעמם, אבל זו בהחלט לא קבלת פנים מזמינה לאורחים. מה יגידו במפקדה של האנשים הירוקים ממאדים אם השליח שלהם לארץ ישראל יספר להם מה קורה פה?
