ה”כן” של חמאס לעסקת חטופים חלקית הגיע בלחץ התכנית ישראלית לכיבוש בעיר עזה – אחרי חודשים ארוכים של אינספור מהלכי סרק, שכל מטרתם הייתה למרוח זמן ולהרוויח עוד אוויר מתחת להריסות. בפעם הראשונה מתחילת השנה ארגון הטרור אותת על נכונות לעסקה – עדיין לא על הכול , רק על חלק. בעקבות התשובה בישראל, נכנסו מייד למחלוקת פנימית.
תמונת המצב על רקע הדיונים האחרונים שהתקיימו מאז תשובת חמאס: מבחינת מתנגדי העסקה החלקית, ובראשם – השר רון דרמר, השר לעניינים אסטרטגיים ו”האיש שלנו בוושינגטון”, עסקה חלקית היא אסון מדיני. מולם ניצבים גורמים, כמו ראש המל”ל צחי הנגבי, שקראים לשבור את הדפוס: להציל את מי שאפשר להציל עכשיו.
ובתווך, כרגיל, בנימין נתניהו. ראש ממשלה שמוצא את עצמו שוב על קו התפר – חצי צעד לפה, חצי צעד לשם – מנסה להרוויח עוד קצת זמן לפני שייאלץ לבצע פעולה שהוא הכי לא שש לבצע: להכריע.
דרמר רואה את המציאות בעיניים מדיניות קרות. הוא משוכנע שהסכם אמיתי לעולם לא יהיה עם חמאס, אלא עם ארצות הברית. מה שנדרש הוא הסכמה של האמריקאים לאמץ את עקרונות ישראל, אותם חמישה סעיפים שהקבינט אישר, בתור “תמונת סיום המלחמה”: פירוק החמאס מנשקו, השבת כלל החטופים, פירוז מלא של עזה, שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה – כולל גם את הפרימטר הביטחוני, ממשל אזרחי חלופי שאיננו חמאס ואיננו הרשות הפלסטינית.
ברגע שוושינגטון תציג את תמונת הסיום הזאת כ”תוכנית אמריקאית” – נקבל מצב שבו יוצאים נשכרים כך או כך. הרווח במקרה שבו חמאס יקבל את “תמונת הסיום” לפי דרישת ישראל אין צורך להסביר, אלא שהתסריט הזה יותר מדי טוב כדי להיות מציאותי. בתסריט היותר מציאותי, ישראל כמובן תאמר “כן”, חמאס כנראה יאמר “לא” – והעולם יעניק לנו לגיטימציה להמשיך להילחם, הרי הסכמנו לתוכנית האמריקאית והחמאס סירב.
אלא שכאן התיאוריה המדינית היפה נתקלת בחומת המציאות. עצם העובדה שחמאס אותת לראשונה על נכונות לעסקה חלקית, על בסיס “מתווה ויטקיף”, מערערת את ההיגיון של דרמר מול הבית הלבן.
בבית הלבן יכולים או עלולים להגיע למסקנה כי אם יש פתח לעסקה מיידית, על אף שהיא חלקית ומשאירה את חלק מהחטופים במנהרות של חמאס, – למה לוושינגטון להמתין ל”תמונה כוללת של סיום המלחמה ” שאולי בכלל לא תבשיל?
יתרה מזאת, עצם הפתיחה לעסקה חלקית מעניקה לחמאס חלון זמן של חודשיים־שלושה, שבתוכם יוכל להתחזק ואף לנסות להשיג לעצמו מהאמריקאים “תמונת סיום” אחרת – כזו שמתאימה לו הרבה יותר. זה, על פי דרמר, התרחיש המסוכן באמת.
נתניהו, מצדו, מכיר היטב את הניתוח של דרמר, אך אינסטינקטיבית – כך נראה – קרוב יותר לעמדה שמסטאים גורמים כמו ראש המל”ל ולא רק הוא. זה הרי דפוס חייו הפוליטיים מתחילת המלחמה : עוד עסקה חלקית שלא מסמנת את סיומה של המלחמה, עוד נשימה, עוד דחייה.
לא חייבים לסגור הכול עכשיו; מצילים את מי שאפשר, עוצרים להפוגה, וממשיכים. אלא שהפעם השיטה הישנה מתנגשת במציאות החדשה. לא רק אירופה – הפעם גם אמריקה איבדה סבלנות למלחמה הארוכה הזאת. הלחץ הציבורי בארץ שובר שיאים. שעון החול מתקתק, אין יותר מקום לדחיות אינסופיות.
ומעבר לשיקול המדיני־ביטחוני, ישנו כמובן השיקול הפוליטי. עסקה חלקית תגרור כמעט בוודאות את פרישת סמוטריץ’ ובן גביר, שכבר מזמן מצהיר שלא יישאר לבד, יעזוב גם כן. הממשלה תתפרק ובדיוק כאן ממתין בני גנץ שאמש (שבת) קרא להקים “ממשלת פדיון שבויים”, אך בפועל זה שבועות ארוכים מאותת לנתניהו כי הוא פתוח (שוב) להצעות.
כבר זמן מה שגנץ מאותת על נכונות להצטרף לממשלה, בשם “האחריות הלאומית”. אם נתניהו ילך לעסקה חלקית, יוכל להזמין אותו פנימה, לקבל גב גם מיאיר לפיד מבחוץ בדמות רשת הביטחון המפורסמת ולבנות קואליציה חלופית שתעניק לו יציבות עד הבחירות (במקרה זה הוא גם יוכל לסכם על מועד בחירות מוסכם, שבלאו הכי לא יהיה מאוד רחוק ממועד הבחירות המקורי). אם לא – יישאר שבוי בידי “האגף הניצי”, סמוטריץ’ ובן גביר.
כך שההכרעה איננה רק מהותית, היא גם פוליטית. עסקה חלקית משמעה סוף ממשלת הימין־ימין. סירוב לעסקה – הישארות בקואליציה הנוכחית, עם כל מחיריה וסיכוניה. נתניהו יודע זאת היטב, ולכן ההתלבטות שלו קשה כל כך.
ועדיין, יש גבול לכמה זמן אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. נתניהו רוצה שייזכר כמי שהביס את חמאס, לא כמי שנכשל גם ב־7 באוקטובר וגם אחרי. הוא שואף לסגור את המלחמה עם תמונת ניצחון – אבל ספק אם מסוגל לוותר על הדפוס המוכר של דחיית הכרעות. הבעיה היא שבפעם הזו, הזמן פשוט אוזל. האמריקאים דורשים תשובה, האירופים לוחצים, המשפחות לא מוכנות לשמוע עוד תירוצים.
השאלה ברורה: עסקה חלקית עכשיו, עם מחיר פוליטי מיידי, או הליכה עד הסוף, בתקווה שוושינגטון תמשיך לספק מטרייה גם בהמשך הדרך.
כל עוד ההחלטה לא התקבלה, נתניהו ממשיך לרחף בין שני העולמות. אלא שהפעם, הוא לא יוכל לברוח. בסוף, ההיסטוריה תשפוט אותו לא רק על פי מה שעשה – אלא גם על פי מה שלא העז לעשות.
