מדינת ישראל, למקרה שלא הבחנתם, מזכירה לאזרחיה השכם והערב לזכור הכל, כל הזמן. יש ימי זיכרון, עצרות זיכרון, שירי זיכרון, צפירות זיכרון, זיכרון בסלון. הארץ היא אתר הנצחה אחד גדול, ואוי למי שיעז לשכוח.
אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. אתם זוכרים את הטיול, עם המדריך ההוא, שאול. ונזכור את כולם, כמובן. ואם לא נזכור, החול יזכור (החול!). ואם מישהו לא זוכר את שמה של ההיא עם הצמה שהלכה איתו לאורך כל הדרך, זה לא מפני שהוא שכח חלילה, אלא פשוט מפני שלא ידע את שמה מלכתחילה. איזו הקלה.
ז’אק פוקס, סופר ברזילאי יהודי ש”חוקר זכרונות, סיפורים, בדיונות, היעדרויות וגעגועים”, דווקא חי תקופה בישראל, אבל החובה הלאומית לזכור כנראה לא דיברה אליו, ולטענתו – שאותה הוא שוטח בספרון ההפוך־על־הפוך המאויר ורב־החן הזה – הוא פשוט לא זוכר שום דבר (אבל “מיותר לציין שאני לא שוכח שום דבר שאני לא זוכר”).
מישהו כתב פעם בהרחבה בעיתון “חדשות” המנוח על חוויותיו בשדה קרב כלשהו, וחזר ואמר שהוא לא זוכר כלום. דן בן אמוץ, בטורו האישי שהופיע באותו עיתון, התייחס לכתבה במשפט כמו, “יחסית למישהו שלא זוכר כלום, הוא זוכר יפה מאוד”. ה”לא זוכר” של פוקס הוא כמובן אירוני ומתחכם מלכתחילה, עם פירוט כל הדברים שהוא לכאורה לא זוכר, שרק מי שזוכר היטב יכול לפרט כך, גם אם התירוץ שלו על פני השטח עשוי להיות: אני מפרט את הדברים שהיו אמורים לקרות כך, מתוך ידיעה שמן הסתם קרו, אבל לא מתוך זיכרון.
השאלה הספרותית והפילוסופית עתיקת היומין – האם דברים קרו באמת גם אם איננו זוכרים אותם? – שהיא אולי בת דודתה הקרובה/רחוקה של השאלה “אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?” (האם דבר יכול להתקיים בלי שמבחינים בו?), מוצפת ב”הדברים שאני לא זוכר הם אני” עם סעיפי משנה מטרידים כמו: האם יכול להיות שניהלנו חיים שלמים מבלי להיות עדים להם? או: אם העולם למשל היה עד לחיינו, ולא אנחנו עצמנו, האם זה מבטל את ערכם ומשמעותם של החיים האלה? זה אולי סוג של וריאציה על חרדות העומק של שחקנים ומופיענים (והרי גם סופרים מופיעים מול קהל בכתיבתם): האם הייתי קיים גם אם לא היה לי קהל? כי בפועל, יש לי קהל – משמע אני קיים. אבל איך לומדים, אם בכלל, להיות הקהל שלך עצמך? קארי פישר כתבה ב”גלויות מהחיים”: “עושה חיים משוגעים. חבל שאני לא פה”. פוקס מדבר על האפשרות של להיות נעדר מחייך שלך, שהיא מפחידה כשם שהיא מוכרת ולא נדירה.
הוא מגייס בסוף הטקסט כמה עדים מומחים, ובראשם זיגמונד פרויד, אלא מי, שאמר כי “זכרונות הילדות שלנו משקפים את שנותינו הראשונות לא כפי שהיו, אלא כפי שהן מופיעות בזכרונות מאוחרים הרבה יותר. באותן תקופות של התעוררות, זכרונות הילדות לא צצו (…) הם התהוו”.
מה פוקס מבקש לעשות בספר, בהנחה שאינו מחפש שעשוע אינטלקטואלי בלבד? ביריעה קצרה הוא מנסה להקיף את הקיום כולו, ולא רק את זה הפרטי שלו, כגבר יהודי כותב. דווקא באמצעות חוסר הזיכרון המוצהר הוא שואף להתוודות על כל פגמיו וחטאיו, שאינם שונים מאלה של אחרים. “אני לא זוכר את היום שבו פגשתי את הרוע. הרוע של האחר ושלי. אני לא זוכר את היום שבו הפכתי בפעם הראשונה לקטנוני, לאידיוט ולאגואיסט. זה משהו שיחזור אצלי. זה משהו שחוזר דרך קבע בעולם. אני לא זוכר את היום שבו הייתי בטוח שרק האחר יכול להרע לי. שרק האחר יכול לבגוד באמוני. שרק האחר יכול לגנוב את אהבתי, את חלומותיי ואת הרצונות הכי כמוסים שלי. אני לא זוכר את היום שבו גם אני גנבתי, בגדתי וחשקתי במושא תשוקתו של אחר”.
עצוב (וקצת מצחיק, בואו נודה) לראות את הילד שלדבריו חווה רק אהבה בשנותיו הראשונות (“אבל אני לא זוכר אותה”), מתחיל לגלות את הצדדים האחרים, האפלים יותר, של החיים והעולם (לגלות ולזכור, אף על פי שלכאורה אינו זוכר). כולנו הרי היינו הילד הזה, וגם הילדים שלנו יהיו הילד הזה. והילדים שלהם. ההתעסקות של פוקס בעצמו היא כאמור התעסקות במין האנושי כולו. והמין הזה נידון לא רק לכיליון, ככל המינים, אלא גם למסלול קשוח ורצוף תלאות ואסונות. “אני לא זוכר את הדברים ששכחתי כדי שאוכל לחיות. אני לא זוכר את האהבות שכיביתי מפחד שיתעוררו מחדש. אני לא זוכר למה נולדה אצלי שנאה. מה פשר הזעם הזה שחשתי כלפי העם היהודי והעולם שאינו יהודי. אני לא זוכר שעשיתי אידיאליזציה לטרגדיה של השואה. אני לא זוכר מתי הצגתי את עצמי כקורבן כדי שאחרים יאהבו אותי, וגם לא מתי הבנתי איזו שטות גמורה עשיתי. אני לא זוכר למה השלמתי עם הכל (…) אני לא זוכר את היום שבו שמעתי שספרות משנה את החיים. שהאמנות היא ספרות. אני גם לא זוכר את היום שבו הבנתי שהיא לא תועיל לי כלל. שהיא יכולה להיות יפה, עוצמתית וחסרת משמעות”.
הפסקה האחרונה עשויה להישמע כמו התנצלות של פוקס על כך שאינו מספר לנו שום דבר שלא ידענו קודם לכן, או הכרה כמעט תבוסתנית בכך שמילותיו לא ישנו את חיינו, כפי שספרות טובה יכולה או אמורה לעשות. הנחמה היחידה שלו ואולי גם שלנו היא שבעוד כמה דקות ממילא לא נזכור שקראנו את הספר שלו, על כל הדברים שהוא – ואנחנו – לא זוכרים. אולי, בסופו של דבר, מה שפוקס מנסה לומר הוא שהחיים עצמם הם בסופו של דבר יפים, עוצמתיים – וחסרי משמעות. אופס. ואם כן נזכור הכל, האם זה יטען אותם במשמעות? ואם יזכרו אותנו אחרי לכתנו? מה זה ייתן לנו? או לזוכרים?
איוריה היפים של רקל מטסושיטה מתכתבים עם יצירות אומנות, בעיקר מהזרם הסוריאליסטי, שבעיניה מתייחסות לזיכרון, כמו “לידת העולם” של חואן מירו, “כלב אנדלוסי” של לואיס בונואל, “הנאהבים בוורוד” של מארק שאגאל ו”התמדתו של הזיכרון” של סלבדור דאלי.
ז’אק פוקס, “הדברים שאני לא זוכר הם אני”, תרגום: דלית להב־דורסט, לוקוס, 57 עמ׳
