כשכוחות המשטר הסורי פרצו לישובים הדרוזים בא-סווידאא’ ובאזור הר הדרוזים, נחשפה האמת המורכבת שמאחורי החזות של “שיתוף הפעולה” בין ישראל לבין אחמד אל-שרע (אל-ג’ולאני).
מה שהחל ביום ראשון כעימות מקומי בין בדואים לדרוזים הפך למבחן אש ראשון לשאלה: האם ישראל יכולה לסמוך על המשטר החדש בדמשק? “זה לא מסתדר”, מסביר פרופסור אמציה ברעם, מומחה למזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה, על הסתירה בין הדיונים על שיתוף פעולה ביטחוני לבין המציאות המדממת בדרום סוריה.
“ההתפתחות של הדיונים על שיתוף פעולה ביטחוני בין סוריה וישראל, נתקל במכשול גדול מאוד כרגע, וזה המכשול הדרוזי”. המשבר הנוכחי חושף את המורכבות האמיתית של סוריה הפוסט-אסדית. אין ספק שג’ולאני מעוניין לעבוד עם המערב, וגם איתנו. זה וזה דרוש לו מאד.
המערב ומדינות המפרץ יכולים להציל את הכלכלה הסורית ולסייע מאד לשקם את הריסות המרד נגד משטר אסד שנמשך מאז 2011. ישראל יכולה לפעול איתו בתיאום בעיקר נגד חיזבאללה, שהם אויביו הגדולים. ג’ולאני מייצר לכן דימוי של מנהיג מתון. עד אתמול היה סיכוי טוב לשיתוף פעולה ישראלי-סורי. מהיום המציאות בשטח שונה בתכלית.
“הבעייה בין הדרוזים וג’ולאני היא שרוב הדרוזים לא מוכנים למסור את הנשק הקל והבינוני שברשותם למשטר, ואינם רוצים יחידות חמושות של המשטר בשטח שלהם, למשל בסוויידא”, מתאר ברעם את מקור העימות.
“המשטר מצידו דורש שליטה מלאה, אבל עד עכשיו ויתר על כך. עכשיו, משום מה, אולי כשהסתבר שהבדואים (הסונים) וקיצונים ג’יהאדיסטים (סונים) אחרים תקפו את הדרוזים, פתאום ג’ולאני, או בכירים במטכ”ל שלו, חושבים שיש הזדמנות לפרוש את השלטון המלא של דמשק על היישובים הדרוזיים”.
עם זאת, ברעם אינו בטוח מה קורה בדמשק. “גם אם ג’ולאני איננו ג’יהאדיסט, ועניין זה עדיין במבחן, הוא מוקף בהם, כולל חלק ממפקדי הצבא שלו. האם ייתכן שחלק ממפקדי הצבא פעלו בלי אישור מן הנשיא? לשכתו של ג’ולאני הצהירה שהוא נגד פגיעה באזרחים, ושיענישו את העבריינים, אבל הלשכה לא הודיעה שהנשיא מתנגד לפעולה הצבאית עצמה. ואי אפשר לשלוח כח משוריין עשרות קילומטרים דרומה מדמשק בלי מעורבות של המטכ”ל הסורי”.
ברעם שואל לכן: “מי נתן את ההוראה? האם ג’ולאני עצמו, או המפקדים שלו שפעלו באופן עצמאי, ואז אין לו שליטה בכוחותיו. אפשר גם ששלח כוחות כדי להפסיק את העימותים, אבל חייליו הג’האדיסטים ניצלו זאת וטבחו בדרוזים. גם אם כך המצב, מסתבר שאין לו שליטה. כל האפשרויות גרועות מאד”.
מה שמעמיק את הבעיה הוא העובדה שהדרוזים אינם מיעוט זר בסוריה, אלא קהילה שתמיד נתפסה כחלק מהמרקם הסורי. “הדרוזים תמיד לחמו נגדנו ביחד עם אסד בכל המלחמות. כי הם רואים את עצמם כסורים”, מזכיר ברעם. אך כעת, כשאסד נעלם מהבמה, הם נותרו חשופים לגורל לא ברור.
“הם חשופים לסכנות מתושבים סונים באזור, בדואים, דאעשים ואחרים”. התמונה הרחבה: מבחינה גיאו-פוליטית, המשבר מתרחש על רקע של מפה סורית מפוצלת. “סוריה מחולקת. האזור העלווי בחוף שם ג’ולאני שולט רק בקושי, האזור בשליטה תורכית בצפון, גם שם הוא לא שולט שליטה מלאה, אבל התורכים תומכים בשלטונו, לכן שם הוא לא מודאג”.
“ישנו האזור הכורדי בצפון-מזרח סוריה, שם אין לג’ולאני שום שליטה, ואזור נוסף שהוא מדרום לנהר הפרת ועד הגבול הסורי-ירדני, מדיר א-זור במזרח ועד לגולן. זהו אזור מדברי ובנוסף להרבה כבשים יש בו תערובת של כוחות חמושים שכל אחד מהם מציב אתגרים שונים עבור ג’ולאני”.
“הדרוזים נמצאים הרבה יותר קרוב קרוב לגבול הגולן שלנו, סוויידא היא כ-80 ק”מ מאיתנו, אבל הם חלק מהאזור הכאוטי הזה. שם יש למשטר שליטה חלקית מאוד, והדרוזים הם חלק מהבעיה. בגלל שהם לא חזקים צבאית, המשטר כנראה החליט שזה הרגע לפרוש עליהם את שלטונו”.
עבור ישראל, המשבר יוצר דילמה כפולה. מצד אחד, קיים אינטרס ברור להגיע להבנות עם ג’ולאני. “ישראל רוצה באמת להגיע לתיאום ולשיתוף פעולה עם ג’ולאני, ומסיבות טובות, גם מבחינתנו וגם מבחינת ג’ולאני”, מסביר ברעם. “יש לנו אויבים משותפים,” אבל מצד שני, “יש לנו מחויבות לדרוזים, והסיבה איננה שהדרוזים הסורים הם פרו-ישראלים. הם לא”, מדגיש ברעם.
“אבל יש לנו מחויבות כלפיהם מפני שיש להם אחים בישראל, שמשרתים בצה”ל, והם אזרחים ישראלים גאים ונאמנים. כלפיהם יש לנו מחוייבות”. הגורם האידיאולוגי מוסיף שכבה לבעיה הגיאוגראפית-שילטונית של דמשק.
“השנאה לדרוזים אצל האיסלאמיסטים היא גדולה במיוחד, מפני שגם הדרוזים, גם העלווים, וגם השיעים, נחשבים כולם בעיני האיסלאמיסטים הקיצוניים של דאעש כמי שהיה מוסלם והמיר דתו, כלומר: כמי שבגד באיסלאם, ולכן דינם מוות”, מסביר ברעם.
“את השיעים קשה לחסל, יש יותר מדי מהם, אבל הדרוזים והעלווים, כיוון שאלו קהילות קטנות, הם יותר חשופים. ג’ולאני מוקף באנשים שהיו רוצים, לא קל לי לומר זאת, היו רוצים לשחוט אותם”. מבחינה מעשית, האפשרויות של ישראל מוגבלות. “ישראל לא תכבוש את דרום סוריה, חד משמעית. יש לנו מספיק מלחמות כרגע, ועזה זה בכלל פצע פתוח”, קובע ברעם. מה שישראל כן יכולה לעשות הוא התערבות מוגבלת ומדודה.
“ישראל יכולה לסייע, בעזרת ירי טנקים, הליקופטרים קרביים, פעולה קרקעית מוגבלת מאד, הכל כדי לפגוע בכל מטרה במגמה לעצור את כוחות הממשלה והמיליציות ולהגן על הדרוזים. זה מסבך אותנו, אבל אין ברירה. אנו איננו יכולים להרשות טבח בדרוזים. אמנם אמש (רביעי) הוכרז על הפסקת-אש, ומנהיג דרוזי מרכזי אף בישר על נסיגת הצבא הסורי מהאזור, אבל הסכנה עדיין גדולה: הפסקות אש באזורנו הן רק המלצה”, מסביר ברעם.
הפתרון המדיני הטוב ביותר, לדעת ברעם, הוא “הגעה לאיזושהי אוטונומיה דרוזית מוגבלת, וכשלב ראשון למשל שהצבא הסורי ייצא לתמיד, אבל יחידות משטרה של המשטר בחימוש קל תוכלנה לפטרל באזורים הדרוזיים. הסידור האידיאלי: צעירים דרוזים מבני המקום יתנדבו למשטרה, וילבשו את המדים המסמלים אחדות סורית, והם שיפטרלו בסווידא. הסידור הזה ירגיע את הדרוזים, ויפגין ריבונות של דמשק”. המסר הברור הוא שישראל צריכה לנהוג בזהירות רבה.
“ישראל צריכה לנהוג בפינצטה וסכין ניתוח דק, לא בפטיש חמישה קילו”, מדגיש ברעם. “בזהירות רבה, אבל אם מדובר בהצלת חיים, במניעת טבח, חובה להתערב”. מבחינה מדינית, צריך לגייס את ממשל טראמפ לאיים בהטלה מחודשת של הסנקציות אם ג’ולאני לא ישנה כיוון. לעניין הכלכלי יש השפעה רבה”.
המשבר הדרוזי בסוריה מדגים את הפער בין התקוות והאינטרסים הפוליטיים הרציונאליים, לבין המציאות הדתית והרגשית באזור. “בעוד שישראל וגם רמשק מעוניינות להגיע להבנות ביטחוניות, בעיקר מול חיזבאללה, המציאות בשטח קשה ואפילו רעילה. האיבה הדתית האיסלאמיסטית לדרוזים ולעלווים עמוקה והיא מלווה בזכרונות קשים ממלחמת האזרחים. צריך לזכור גם שרוב הדרוזים לא אוהבים את ישראל. לא כל הדרוזים רוצים שניכנס, אלא אם כן המטרה היא ממש הצלת חיים. רוב הדרוזים רואים עצמם כסורים, ויש ביניהם כאלה שאפילו כעת תומכים בדמשק”, מזכיר ברעם.
ברעם מסכם שהמשבר הנוכחי מעמיד את ישראל בפני מבחן אמיתי: האם היא תוכל לאזן בין הצורך לבנות גשרים וקשרים עם המשטר החדש בדמשק לבין המחויבות כלפי הדרוזים? האם צריך להמשיך בנסיונות להדבר עם אל-ג’ולאני או לראות בו סינוואר סורי? התשובות לשאלות אלה ואחרות הקשורות אליהן תשפענה לא רק על הדרוזים בסוריה, על משטרו של אל-ג’ולאני, ועל מעמדה המוסרי והמדיני וחוזקה של ישראל, אלא גם על עתיד היציבות הכללית באזור. ביניהם כאלה שאפילו כעת תומכים בדמשק”, מזכיר ברעם.
ברעם מסכם שהמשבר הנוכחי מעמיד את ישראל בפני מבחן אמיתי: “האם היא תוכל לאזן בין הצורך לבנות גשרים וקשרים עם המשטר החדש בדמשק לבין המחויבות כלפי הדרוזים? האם צריך להמשיך בנסיונות להדבר עם אל-ג’ולאני או לראות בו סינואר סורי? התשובות לשאלות אלה ואחרות הקשורות אליהן תשפענה לא רק על הדרוזים בסוריה, על משטרו של אל-ג’ולאני, ועל מעמדה המוסרי והמדיני וחוזקה של ישראל, אלא גם על עתיד היציבות הכללית באזור”.
