קצת אהבה לא תזיק: ניר כנען עושה בארבי ראשון, ולמרות מה שאפשר היה לצפות – הוא לגמרי הרגיש בבית. בשעה 21:30 רועי ואני צעדנו בנמל יפו, בדרך אל המועדון של שאול. לא הגענו בתור מעריצים גדולים של ניר כנען, בן 24, עם להיט אחד מוכר (“שיר לנטע”) ועוד כמה הופעות בתיאטרון. אבל הכרנו שיר או שניים. ובכל זאת – משהו בו תמיד נשמע מסקרן.
כבר בכניסה לא היה ברור מה גילאי הקהל; תהינו אם מדובר בבני 20-25, ילדי סנטר לשעבר, או אולי סוג אחר של אנשים – כאלה שפשוט עוד לא הספקתי להכיר. אבל דבר אחד היה ברור: כולם צעירים, רק לא צעירים מכדי לשתות אלכוהול. האינטרו היה יפהפה, וכולם התחילו לשיר מיד אחריו עם ניר. זו הייתה הופעת פופ שקטה ומיוחדת – אבל לא רק. היה בה גם ג’אז, כינורות וצ’לו, ויולה ופסנתר, תופים.
מהשיר הראשון “סווטשירטים באוגוסט, כאבי גדילה, כאב ראש בבוקר ובלילה בחילה, אם זה תיאבון בריא אם זה זעם מול ראי, זה נורא”, היה ברור כמעט מיד שנתאהב בו. אחרי השיר, ניר פתח את הפה ואמר, חצי בביישנות, (שקצת הפתיעה אותי בהתחשב בזה שהוא שחקן בתיאטרון גשר) “אתם פה בבארבי הראשון שלי אי פעם, יש פה שנדליר – זה אמיתי!”.
אבל אל תתנו לביישנות לבלבל אתכם. ניר הרגיש לגמרי בבית. עיצוב הבמה כלל תיבה ומנורות לילה ישנות, כאלה שמאירות כל אחת בדרכה – וזה היה יפהפה. ההופעה שלו לא הייתה רק מתנה לאוזניים – היא הייתה שיעור באסתטיקה. משיר לשיר הוא כבש את הקהל: מתוק, צעיר וסוחף, בתמה שעסקה בגדילה, לב שבור ואהבה.
הוא המשיך עם “לא הבנתי מה כל כך אמיץ בילד שפוחד להירטב”, “פסטה בשמנת, עומדת מתכוננת” – ומסביב כבר היה ברור – הוא הצליח די מהר לסחוף קהילת מעריצים אמיתית. כולם שרו איתו, ומהמרפסת הקטנה של הבארבי נראה שאף טלפון לא הפסיק לצלם.
לצדי התחילו לחישות – מהסוג שמופיע רק בהופעות מהסוג הכי טוב – כשכולם מנסים לנחש את השיר לפי הצליל הראשון, לצד זוגות מאוהבים ואנשים שרוקדים בינם לבין עצמם.
ממנגינה למנגינה, לרגע היה נדמה שההופעה מתחילה להפוך לחזרתית מדי. לב שבור, גדילה, אהבות ישנות זה לא משהו חדש, ואולי לא הייתי אמורה לצפות ליותר מדי מבחור בן 24. אבל כמה שטעיתי. ברגע שהרגשתי קצת יותר מדי הוא הבריק עם אירוח של אלון עדר.
“אנחנו קצת נראים כמו אבא ובן, ויש לאלון יום הולדת מחר” ניר אמר, והם שרו ביחד בין היתר, שירים של ניר כמו “די” ואת “קצת אהבה לא תזיק” של אלון. פה איבדתי את זה. זה היה מבריק, וגאוני.
ואם זה לא היה מספיק. פתאום התחיל להתנגן עיבוד חדש שלא הכרתי לשיר האייקוני, העל-זמני אם תשאלו אותי – “סוכריה” של רוני דואני. הוא חשף את פער הגילאים. וזה בסדר, כי כולם נהנו. אוהבי המוזיקה הנמוכה והגבוהה, אלו שזיהו את המנגינות המורכבות, צעירים שהתחברו לכאבי הגדילה של ניר עצמו, וגם אנחנו – המבוגרים יחסית בשטח- שלא ציפו להברקות מהסגנון הזה.
השילוב של תמימות, חנוניות ושברון לב קצת הזכירה לי את יוני בלוך בתחילת דרכו, עם נתינת כבוד לאמנים אחרים ושונים. זה היה מעולה. לא מאוחר אחרי הפיק הגיע ההדרן עם “שיר לנטע”, ואחריו שיר יפהפה ומרגש שלא הכרתי. אבל זה לא היה חשוב, אני כבר הייתי כולי שלו. ולקחתי איתי הלאה את השורה “היא רצתה שיצבע לה הכל בכחול”, קצת מצילה את עצמי לערב אחד, בתקופה המשוגעת הזו.
אז לא, לא הפכתי בין הופעה אחת למעריצה מן השורה של ניר כנען, אבל להגיד שהיא לא הייתה מצויינת, יפהפיה ויזואלית ועם אווירה טובה זה יהיה אנדרסטייטמנט.
ביציאה מהבארבי התגלגלתי לכיוון כיכר השעון, לצד הבניינים העתיקים של יפו והמלונות החדשים, ובדיוק כשהתיישבתי על ספסל ליד האוטובוס, שמעתי בחורה אחת אומרת לבן זוגה: “בא לי להגיד לו שאני קצת מאוהבת בו אחרי ההופעה הזו”. ולא ידעתי אם היא התכוונה לניר, או למישהו אחר. אבל באותו רגע – זה לא באמת היה משנה.
