לא ניתן להפריז בחשיבותם של חיסונים כחלק ממערך בריאות הציבור בישראל, ובכללם חיסוני הקורונה שהיוו חלק משמעותי בהתאוששות המהירה של המדינה מהמחלה. חשיבות זו באה לידי ביטוי גם בפעולות משרד הבריאות להעלאת שיעורי ההתחסנות, ובפרט לאור הפרסומים האחרונים על שיעור התחסנות נמוך לקורונה והתפרצות מחלת החצבת, שהובילה גם למוות של ילדים לא מחוסנים.
מהצד השני של המטבע, ידוע כי על אף בטיחותם הרבה של החיסונים, צפוי אחוז קטן ביותר מהמתחסנים לסבול מנזקים בריאותיים, העלולים אף להיות משמעותיים, כתוצאה מהחיסון. כתוצאה מנזקים אפשריים אלו, והחשיבות בהגדלת שיעור ההתחסנות בציבור, החליטה המדינה לקחת אחריות על הנפגעים באמצעות חקיקת חוק: ביטוח נפגעי חיסון, המהווה מעין ביטוח למתחסנים ומזכה אותם בפיצוי כספי במידה שנפגעו מהחיסון. חוק זה חל על חיסוני השגרה השונים, אליהם התווסף בשנת 2021 גם חיסון הקורונה.
בפועל, למרבה הצער, ספק אם החוק מגשים את תכליתו, ובמהלך השנים נשמעו ביקורות רבות הטוענות כי הוא אינו נותן פיצוי במקרים רבים של פגיעה כתוצאה מהחיסון, בשל הצורך בהוכחה חד משמעית שהנזקים הם כתוצאה מהחיסון, דווקא ובשל סכומי הפיצוי הקבועים בחוק הנמוכים בסדרי גודל משמעותיים מפיצויים נזיקיים בגין פגיעות דומות.
בימים האחרונים, ניתן פסק דין של השופטת תמר בר-אשר בבית המשפט המחוזי בירושלים (רע”א 40127-06-25), שדן בהיקף הפיצוי הניתן לפי החוק. במסגרת פסק הדין התקבלה טענת המדינה לפיה הפיצוי יכול להינתן רק בגין נכות צמיתה, ושמתחסנים שסבלו מנכות זמנית – גם אם משמעותית וממושכת – לא יזכו לפיצוי כלשהו. בכך, הפך בית המשפט את קביעות יו”ר וועדת המומחים לפי החוק, שסברה כי כאשר נגרם נזק ממשי, גם אם זמני, יש מקום למתן פיצוי.
הגם ששאלת פרשנות החקיקה במקרה זה אינה פשוטה, טענת המדינה (שהתקבלה) ופסיקת בית המשפט מלמד על זניחת אחריות המדינה לנפגעי החיסונים. פעולה שכזו אינה רצויה, בראש ובראשונה מכיוון שהיא עלולה להוביל לירידה בשיעור ההתחסנות (תוך פגיעה באפשרות היווצרות “חיסון עדר”, וסיכון כלל האוכלוסייה, ומנועי החיסון מטעמים בריאותיים במיוחד), תוך פגיעה בריאותית וכלכלית משמעותית, שכן למרות פיצוי מספר זעום של נפגעים, תידרש המדינה להשקיע משאבים בטיפול במספר רב בהרבה של חולים במחלות.
בנוסף, פעולה זו בעייתית גם במישור המוסרי והציבורי, ובפרט ביחס לחיסונים שהמדינה נקטה בפעולות כופות כדי לעודדם, החל מהגבלת התקהלויות ועד להתראה מפני חיסון בכפייה ממש. בהתאם, תהא פרשנות החוק הנוכחי אשר תהא, ראוי שהמדינה תחזק את אחריותה לנפגעי החיסונים, תוך יצירת הסדרים שיובילו לפיצוי אמיתי לכל נפגע חיסון שסבל “נזק של ממש”. ניתן לצפות, ש”הפסדה” הכספי המוגבל של המדינה “יצא בשכרה” המוסרי ובהגדרת שיעורי ההתחסנות כאחד.
הכותב הוא ממשרד עורכי דין ד”ר אסף פוזנר, עוסק בסוגיית החיסונים, חיבר מאמרים והרצה על הסוגיה בכנס אונסקו הבינלאומי ה-13 שהתקיים בירושלים
