הגענו לישורת האחרונה של האח הגדול. זה השלב שבו כל דייר מבין: מי שלא מצליח לבנות לעצמו נרטיב – יוצא מהבית. תרצה זוהתה זה מכבר כדמות הראשית שמובילה את העלילה בעיני הדיירים בבית. אתמול היה ברור שגם שני ויובל מתווספים לרשימת האיומים על דיירי הבית לקראת הסוף. ומי שהפך את זה לאובססיה אישית הוא מוגרבי.
במקום להתמודד הוא ניסה לסכל. כמו איזה פוליטיקאי על סטרואידים, מוגרבי פתח במסע השחרה מתוזמר: “שני ויובל מתבודדים כדי לצאת קורבנות”. “הכל אסטרטגיה”. “הם מנסים להבדיל את עצמם מהקבוצה”. טיעון שחוזר שוב ושוב, מבחינתו כל האמצעים כשרים – העיקר לשכנע מישהו.
מלחמת אוכל
“הארזים” הכינו שקשוקה, שני ויובל לא היו חלק מהאירוע. מבחינת מוגרבי זו כבר “הוכחה” חותכת – הם לא מצטרפים, כי הם רוצים להבדיל את עצמם. שנייה לפני שמישהו מתבלבל – הוא דואג להסביר לכולם שזו “אסטרטגיה”.
השתן עולה למוגרבי לראש, כל טוסט הופך למהלך פוליטי. כאשר שני מכינה פיצה לכולם, מוגרבי, במקום להצטרף, מחליט להכין טוסט. לא בגלל שהיה רעב – אלא “כדי לעצבן אותה”. הוא אפילו מודה בזה. מבחינתו, לקחת את שני ויובל כ”פרויקט” אישי זה מגניב… זה בעיקר פתטי, מה אנחנו בגן?
זו כבר לא אסטרטגיה, זה פיקציה. הבן אדם מתהלך בבית כאילו הוא איזה גנגסטר מצוי, מדבר על “לקפיד עליהם”, מתרברב ב”אני אראה להם”. בפועל הוא לא עושה אסטרטגיה, הוא פשוט תקוע באובססיה, שתפיל אותו בסוף.
ירוק מקנאה
כבר בבוקר מוגרבי פותח עם חן ב-“יובל מגעיל, לא אומר בוקר טוב”. במטבח עם יוכי – “שני ויובל לא עושים כלום בבית”. מול “הארזים” – “יובל צבוע, שני שחקנית”. זה תקליט שבור. הבעיה היא שככל שהוא מתאמץ יותר להכתים אותם, כך ברור יותר שהוא מזהה אותם כאיום אמיתי.
שני ויובל – במעגל סגור
על הרקע הזה, קיבלנו גם לא מעט סצנות של שני ויובל. זה התחיל עם יובל שהודה לשני על איך שעמדה לצידו, היא קיבלה אותו גם כשהוא חלש וביישן. שני באמת ידעה להיות שם בשבילו ברגעים הלא פשוטים של המשימה. לרגע זה נראה כמעט רומנטי, רגע נדיר של רוך ביניהם.
אבל אז – ריב על משקל הפך לדרמה של ממש. יוסי זרק יציאה באין כניסה על המשקל של שני, והיא כל כך נפגעה והוצפה, שבשיחה עם יובל הגיעה טעונה. יובל ממש ניסה להיות נחמד, אבל שני דחקה אותו לפינה, יובל פלט “7-8 קילו”, ושני קפאה. יובל התחנן לפיוס, ניסה לנשק, אבל היא ננעלה. אני חושב שזה נגע לה בנקודה מאוד רגישה, גם אם היא לא אומרת, רואים איך העיסוק בנושא הזה ממש כיבה אותה.
הם פשוט לא מתאימים להיות זוג לדעתי, הם אמיתיים, הם לא מיפים. הכימיה קיימת, אבל יש גם פערים רציניים! שני מגיבה מטראומות, יובל מחפש יותר רכות. כל סצנה שלהם היא סוג של מבחן וגורמת לי למתח, האם היא תיגמר בנשיקה או בסטירה. אני חולה על שני אבל לפעמים היא פשוט קשה מדי… כמו שהיא אוהבת לומר “יש לה בעיה בגישה”, אני לא חושב שזה יעבוד לטווח הארוך, אבל גם את הפרק הזה הם שרדו.
חן ושירז – פול גז בניוטרל
לעומת זאת, חן ושירז מרגישים כמו שיעורי בית שאני לא מבין למה עליי להכין. שירז מתלוננת על ההתקרבות של מאי לחן, אבל מתקשה להיפתח בפני חן. חן עונה בקוצר רוח, אמפתיה היא לא הצד החזק שלו. ושירז חסרת הניסיון נראית אבודה מולו לפרקים. בסוף הם מגיעים לשיחה, הוא מבטיח להתרחק ממאי, ואפילו נותן לה כרטיס לעשירייה כאשר מקבל את עמדת הקוסם.
אבל זה מרגיש לי כל כך מאולץ, שיחות שהיו לי בדייטים בגיל 14. שירז מתאהבת, חן משחק בה לדעתי. אין ניצוץ, אין דרמה, אין עניין. זה מרגיש מהאופן שהוא מסתכל עליה, ומהאופן שהוא נוגע בה, הוא פשוט לא שם. שירז פותחת את הלב, וחן מתעסק בשיקולי רייטינג והדחה – הקשר הזה פשוט לא מחזיק מסך לפחות לדעתי.
ההדחה של מאי – התרסקות מפוארת
הדרמה הגדולה של הערב הייתה כמובן ההדחה של מאי. מי שנכנסה כמו סופה והצטיירה כפייבוריטית בעיני רבים, יצאה החוצה אחרי תהליך מתמשך של שחיקת אמון.
זה התחיל עם סיפורי ה”סקימס” שלא היו ולא נבראו, המשיך עם פרשיות הגניבה (לכאורה), והגיע עד הפלירטוטים האינסופיים עם גברים תפוסים (כביכול) וזה בלתי נסלח בעיני עם ישראל. מאי תמיד העדיפה לפרש ביקורת כקנאה בעיקר שהגיעה מנשים אחרות בבית, וזו לא הדרך לגדול ולהתפתח.
ישראל לא אוהבת נשים שחודרות לזוגיות קיימת והיא עשתה את זה פעם אחר פעם. החיבור שלה לתשומת לב גברית הפך למרכזי יותר מכל דבר אחר. היא הייתה צבעונית, יצרה דרמות, סיפקה נרטיבים אבל בסוף היא נתפסה כערמומית, בלתי אמינה. ובמשחק הזה שבו “אמת” היא סלע הקיום – הדחה היא גזר הדין לכך.
