מישהו באח הגדול מאוד רוצה שהרומן בין שאול לאלאיה יקרה. ואני לא מכחיש שגם אני. אחרי שבועות של פלירטוטים מהוססים, הכחשות ובדיחות, הגיע הפרק שבו נמתחים הקווים הברורים, ונראה שאלאיה, ראשונה מבין השניים, בוחרת ללכת עד הסוף.
הפרק נפתח בשיחה אינטימית בין השניים. לכאורה, הם שוב מבהירים ש”זה לא יקרה”, אבל זה בדיוק מסוג הרגעים שבהם ברור לכולם, זה בדיוק מה שהולך לקרות. הם מתגרדים בגבולות, מאתגרים אחד את השנייה, משתמשים בהומור ומתקשים להסתיר את המתח המיני. אלאיה מדברת על שאול במילים מלאות הערכה. הוא מתעקש לומר שהיא “רק חברה טובה”, אבל אפילו דרור מעיר לו על ה”כּרגע” שהוא הוסיף.
ופתאום זה מגיע: אלאיה ניגשת אליו עם בגישה שהיא בין רצינית למשועשעת, וזורקת – “שאול, אנחנו צריכים לתת לזה צ׳אנס”. שאול עונה בחיוך ומסכים. בתנאי אחד אותו הוא לא מוכן לחשוף כרגע. וזה מרגש אותי. פעם ראשונה בטלוויזיה הישראלית רומן שכזה, עם אישה טרנסית, בתפקיד הראשי.
ובמקביל, האח הגדול עושה הכל כדי להאיר את שאול בקצת אור חיובי, אחרי כל השנאה שקיבל כשלחץ על כפתור הסייב. החל באתנחתא קומית בה הוא נוחר כמו דוב בלילה ומצחיק את כולם, ועד סצנות של שיחות נפש, דמעות ופגיעות כשלא מצא מקום מסביב לשלולחן שישי. זה לגמרי הפרק שלו. אפילו כשנתנאל צורח עליו בבוקר שיזוז מהחדר, כולם בבית וגם ההפקה בעדו.
שיא נוסף מגיע כשאלאיה שואלת אותו מה הסיבה שהוא לא נותן לזה צ׳אנס, שהוא מפחד שהיא תסרב לו או שהוא פוחד מהתגובה של המשפחה. הוא מגמגם. לא מכחיש. ברור שהוא נמשך אליה, אבל נרתע מההשלכות. במיוחד מהעובדה שהיא עברה התאמה מגדרית. הוא אפילו אומר את זה. ובכל זאת, הוא לא סוגר את הדלת. להפך, הוא משאיר אותה חצי פתוחה – ומי שמבין טלוויזיה, יודע שזו רק שאלה של זמן.
לצד הסיפור הזה, מתקיימים גם רסיסים של רומנים אחרים, שני מנסה להתקרב ליובל שפרגן לה ברכב, אבל לא באמת מצליחה לראות את הטוב שבו. היא מודה שחוזרת על דפוס של חוסר הערכה כלפי גברים טובים. ויובל? הוא אולי המתמודד הכי טוב לבת זוג אבל נשאר תקוע בחצי רומן.
בינתיים, דרור ושלקה עורכים חקירה פתוחה על כל הכיוונים הרומנטיים של ארז איסקוב, שנבנה יותר ויותר כגבר שמשחק בכל המגרשים, עם כל הבנות, בלי כוונה ברורה. ההתנהגות שלו מריחה מרעלנות. אבל מי שבאמת מבייש אותו זה הוא עצמו, כשדורש משלקה חיבוק, והיא מסרבת, והוא מיד מאיים שלא ידבר איתה – די לאיים על כל מי שמעיז להגיד לך ״לא״.
מנגד, אנחנו זוכים להצצה אנושית דווקא מצדו השני – כשארז איסקוב משתף את ארז מוגרבי בסיפור חייו, הפרידה הכואבת מכדורגל, ואובדן הזהות בעקבות הקריירה שנקטעה.
וכמובן שחוזרים לשאול. סביב שולחן השבת הוא נדחק לסוף, נעלב והולך להתבודד. אלאיה ולורן מרגיעות אותו, והוא חושף קונפליקט פנימי עמוק. הן מזכירות לו שהוא אהוב, והוא עונה – “אני אוהב אתכן”. ואז לורן זורקת: “כולנו יודעים שאתה מאוהב באלאיה”. והוא, כמו תמיד, בורח לתירוץ אחר – אולי תרצה. אבל אז יוצא ממנו משפט קשה במיוחד: “אלאיה לא אישה לחתונה” בעיקר בגלל האופן שבו היא מדברת לגברים.
אלאיה נפגעת. ובצדק. דווקא שאול, שנראה כגבר עם לב גדול, משתמש פתאום באותן הקלישאות הישנות על נשיות “נכונה”. וזה מחזיר אותנו למציאות הישראלית, גם כשאישה טרנסית כבר זוכה לרומנטיקה בפריים טיים, היא עדיין צריכה להוכיח שהיא ראויה, שהיא אישה.
בכלל זו אחת עונה מאוד שוביניסטית, מעבר לדעות שנזרקות לאוויר ולכל הססמאות המיושנות, שימו לב, רק הנשים במטבח, ויותר מזה, כשיש ריבים על מי לא עוזר, האש מופנת רק לנשים שלא עוזרות (מאי), ולא לגברים.
הפרק מסתיים עם הדחתה של לורן אך במבט לתוך הבית. אלאיה בוכה, נשברת, והיא נראית פתאום שוב הילדה שפוחדת להישאר לבד. כל הבית מנסה לחבק, אבל ברור שהיא חשה נטושה.
ובזמן שכל זה קורה – יוסי בובליל יושב על הספה בבית ומספר למצלמה שהוא לא חשש אפילו לשנייה שיודח. כי הוא יודע שהצופים איתו. כי כל מי שרב איתו, עף. התחושה היא של מגלומניה, ומי שמכיר את הקהל בישראל יודע שהמשפט הזה עוד יירדוף אותו. כי אף אחד לא אוהב את אלה שלוקחים את הקהל כמובן מאליו. והוא עלול למצוא את עצמו בבית ממש כמו ירדן אדרי.
