מטרים בלבד מפרידים בין ביתו של עופר פרץ לביתו של גיסו, אייל רדיע, במועצה המקומית אליכין שבעמק חפר. בתוך המרחק הקצר הזה השכול הכה פעמיים, בתוך פחות משנתיים, ובאותה משפחה.
פרץ שכל את בנו, סמ”ר עומרי פרץ ז”ל (20) ב־7 באוקטובר 2023, בקרב על קיבוץ כיסופים. 627 ימים אחרי כן, ב־24 ביוני 2025, איבד אייל רדיע את בנו, סמ”ר ניב רדיע ז”ל (20), באסון הנגמ”ש בחאן יונס.
עומרי וניב היו בני דודים, אבל הקשר ביניהם היה עמוק מעבר לקרבת המשפחה – הייתה ביניהם חברות עזה, קשר כמעט סימביוטי. “עומרי גדול מניב בערך בשנה, ומרגע שניב נולד הם הפכו להיות בלתי נפרדים”, מספר עופר פרץ.
“אשתי אורית (אחותו של אייל – ד”פ) ואני עברנו להתגורר באליכין בשנת 2000 ופה נולדו ילדינו, עומרי, עמית ועדי. אייל ואלכסנדרה עברו לאליכין ב־2008, וגידלו פה את שלושת ילדיהם: ניב, אלין ויובל. עומרי וניבי שונים מאוד באופי, ומצד שני אוהבים דברים משותפים, כמו כדורגל. הם למדו יחד בבית ספר משגב בגבעת חיים, וכיוון שעומרי היה גדול מניב, הוא היה הבן דוד הגדול והנערץ ששמר עליו, נתן לו גב וביטחון. הם פרגנו אחד לשני, העריצו אחד את השני והשלימו אחד את השני”.
“עומרי היה המנטור של ניב”, אייל רדיע מוסיף. “עומרי היה בוגר ורציני, וניב היה יותר מצחיק ודברן. אני זוכר מקרים שהיינו יושבים בארוחת ערב משפחתית, ואם עומרי היה קורא לניב, הוא היה עוזב הכל, לוקח סנדוויץ’ והולך לעומרי”.
“הוא לא היה מוכן שעומרי יחכה. עומרי לימד את ניבי המון דברים בחיים: לשתות בירה, להכין קפה, לבשל פסטה. הוא הכיר לו להקות כמו ‘בית הבובות’ וחיבר אותו לאהדה לברצלונה. נכון שאני אבא של ניב, אבל עומרי לימד אותו דברים אחרים. הם היו מבלים שעות על גבי שעות בבית עץ שהם הקימו. היו יושבים שם ומגלים זה לזה סודות. זה היה מקום המפלט שלהם”.
“בזמן שעומרי האמין יותר במעשים ופחות במילים, ניבי, שהיה שטותניק יותר, היה מדבר בלי הפסקה, אבל הייתי שומע את הלב שלו כשהוא מדבר”, מחזק פרץ את התיאור. “הוא היה מדבר הכי אמיתי בעולם, ולפעמים היית צריך לעצור אותו כי הוא לא היה מפסיק לדבר. הוא היה מצחיק מאוד את עומרי ומוציא ממנו קצת את הרצינות הזו. החיבור הזה היה מושלם לשניהם”.
מתי הם התחילו לדבר על השירות בצבא?
פרץ: “ברגע שעומרי החליט לעשות שירות משמעותי ולהיות לוחם, ניב הלך אחריו בעיניים עצומות ורצה גם. עומרי ראה את מה שאני מתעסק בו כקצין במילואים ומשהו נצרב בו. חברים שלו מספרים שהוא לא נתן לאף אחד להגיד מילה רעה על צה”ל. עם הערכים האלה הוא התגייס. הוא רצה לתרום לצבא בצורה הכי טובה שהוא יכול. המפקדים שלו סיפרו לי ששבועיים אחרי שהוא התגייס הם כבר סימנו אותו לקורס מ”כים וידעו שהוא יגיע להיות מינימום מג”ד, מרוב שהיה רציני ומצטיין”.
רדיע: “בפעם האחרונה שהם נפגשו, חודש לפני 7 באוקטובר, ניב אמר לעומרי ‘תשמור על עצמך’. תמיד היה לו חשש לגבי עומרי, כי עומרי היה בשבילו הכל”.
ההודעה האחרונה
עומרי פרץ התגייס באוגוסט 2022 ושירת בחטיבת הצנחנים, בגדוד 101. בהמשך יצא לקורס מ”כים ושובץ כמפקד בבית הספר למפקדי חי”ר. הוא תכנן להמשיך אחרי הקורס לקצונה. ניב רדיע התגייס באוגוסט 2023 ושירת כלוחם בגדוד ההנדסה הקרבית 605, בעוצבת ברק.
ב־7 באוקטובר שניהם היו בבסיסיהם: עומרי סגר שבת אחרונה כמפקד בקורס מ”כים וניב היה בעיצומה של הטירונות בבית הספר להנדסה קרבית. “אשתי ואני היינו בנופש בחו”ל, וכשהתחילו להגיע אליי עדכונים בטלפון על חדירת מחבלים לישראל, סימסתי לעומרי”, משחזר פרץ.
“כהרגלו, עומרי הרגיע אותנו ואמר שהכל בסדר. הוא עדכן שהוא מוקפץ לגזרת עזה. אמרתי לו שישמור טוב על עצמו, ועם זה הוא יצא לפעולה. הוא עבר את אחד הקרבות הכי קשים שהיו למדינה. עומרי הוביל את הכיתה שלו לקרבות מול המחבלים, לכיבוש צומת רעים, לחילוץ חטופה מרכב שכמעט נכנס לעזה ולעוד מבצעים הרואיים”.
“רגע לפני שהוא נכנס לקיבוץ כיסופים הוא שלח לי הודעה אחרונה שבה כתב ‘הכל בסדר, אני אעדכן בהמשך’, וסגר את הטלפון. הוא והכיתה שלו לחמו בקרב שבלם את חדירת המחבלים לקיבוץ. בקרב הזה עומרי ועוד שלושה לוחמים נפלו. ביום רביעי לפנות בוקר, כשאורית ואני חזרנו בדרך לא דרך לארץ, קיבלנו בנתב”ג את ההודעה הקשה מכל. כשראיתי את הקצינים מחכים לי בשדה התעופה, הבנתי”.
“באותה שבת ניבי צלצל אליי עשר פעמים”, רדיע משחזר. “לקראת הערב הוא שאל אותי: ‘אבא, מה עם עומרי? הוא לא עונה לי בוואטסאפ’. אמרתי לו שעומרי בטח עסוק בלחימה והטלפון שלו מכובה. למחרת הוא המשיך לשאול שוב ושוב מה עם עומרי. אמרתי לו שהכל בסדר כי לא רציתי שהוא יילחץ יותר מדי”.
“ביום שלישי קיבלנו את הידיעה על נפילתו של עומרי, לפני אורית ועופר. ידעתי שהחלק הקשה ביותר יהיה לבשר לניבי. זה היה הדבר הכי קשה בחיים שלי, עד נפילתו של ניבי. כשסיפרתי לו בטלפון, שנינו התפרקנו בבכי שעה שלמה. דרשתי מהמפקדים שלו שלא יעזבו אותו לרגע אחד לבד. הוא הרגיש באותם רגעים כמו אדם שאיבד איבר בגוף. הוא איבד את מורה הדרך שלו”.
“בשבעה על עומרי התחלתי לגלות צדדים נוספים של ניבי”, מספר פרץ. “הרגשתי את הלב שלו. ואני זוכר שחיבקתי אותו כל כך חזק ואמרתי לו שאנחנו פה יחד ואני בשבילו לכל דבר. היה חשוב לי שהוא יבין שעומרי עשה את מה שהוא האמין בו, ושהקושי שהוא, ניבי, חווה יחלוף והוא יתגבר על זה. ניבי נתן לי אוויר לנשימה בתקופה הזו”.
הרגיש עייף
לצד האובדן והאבל הכבד, ניב רדיע סיים את הטירונות ויצא להילחם בעזה ובלבנון במשך יותר משנה וחצי. “הוא הרגיש שהוא עושה משהו משמעותי לא רק עבור מדינת ישראל, אלא גם עבור עומרי”, מסביר אביו אייל. “בכל הזדמנות, גם בעזה וגם בלבנון, הוא כתב בטוש על הקיר ‘לזכר סמ”ר עומרי פרץ, השם ייקום דמו’. הוא הקדיש את כל ההישגים הצבאיים שלו לעומרי. עומרי ליווה אותו בכל רגע”.
ב־24 ביוני, במהלך פעילות צבאית בחאן יונס, התפוצץ נגמ”ש הנדסי לאחר שהוצמד לו מטען חבלה, ושבעה לוחמים נהרגו. אחד מהם היה ניב רדיע. “השיחה האחרונה שלי איתו הייתה יומיים לפני שקיבלנו את הבשורה הקשה”, מספר אייל.
“בשיחה הזו ניבי הרגיש שהוא עייף. כל החברים שבפז”ם שלו קיבלו כבר תפקידים בבא”ח והוא, שיכול היה לקבל תפקיד כבר במרץ, העדיף להישאר ולהילחם עם החברים שלו. בסוף, אחרי שנה וחצי רצופות של תמרונים, כבר היה לו קשה מאוד מנטלית. הוא היה רק בשתי חופשות רגילה מאז תחילת המלחמה, והוא אמר לי ‘אבא, אני רוצה כבר לנוח’. באותו שבוע אשתי ואני היינו אמורים לטוס לחו”ל, אבל פרצה המלחמה עם איראן ונשארנו בארץ. כשהגיעה הדפיקה בדלת, כבר ידעתי מהי”.
עופר פרץ מציין שניב סיפר גם לו על עייפותו: “הוא אמר לי את זה בפגישה האחרונה שלנו, ואמרתי לו שהוא עשה מעל ומעבר, תרם יותר מכל כך הרבה אנשים למדינה, ומגיע לו לנוח. הרגשתי שאוטוטו זה קורה, והוא יוכל סוף־סוף לשחרר קצת את הלחץ, לחזור לשגרה מסוימת”.
מה, בעיניכם, עומרי וניב משאירים אחריהם?
עופר פרץ: “ההודעה האחרונה של עומרי לחיילים שלו בבוקר שבו הוא נפל הייתה ‘באנו לעשות את העבודה שלשמה התגייסנו. סומך עליכם’. זה מה שהוביל אותו. עומרי וניב הקריבו את הדבר הכי יקר בעולם – את החיים שלהם, כדי שכולנו נחיה פה בשלווה. מגיע להם שיזכרו אותם גם עשרה דורות קדימה, ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה. אני מרצה בכל הארץ, יוזם יוזמות הנצחה ומספר כל הזמן על עומרי וניבי כדי שכולם יכירו אותם. זה הכי מגיע להם בעולם”.
אייל רדיע: “המורשת של ניב היא שמחה, אושר, צחוק, אהבת אדם, עזרה לזולת ואהבת המשפחה. הוא היה הגיבור הפרטי של המשפחה שלנו, דיבר עם כולם בגובה העיניים. הוא לא פספס אף ארוחה משפחתית, וזה מה שהיה חשוב לו. במחברת בקורס מכ”ים הוא כתב שהדברים שהכי חשובים בעיניו הם קודם כל המשפחה, ואחרי כן חינוך והיסטוריה. הקשר שלו עם עומרי היה עמוק. אני לא זוכר אף פעם שהם רבו או כעסו זה על זה. זו הייתה אהבה פשוטה, חזקה ונדירה. עד יומם האחרון”.
ניב נטמן לצד בן דודו, עומרי, בבית העלמין באליכין. גם במותם לא נפרדו.
