המגעים לעסקת חטופים נמשכים בימים אלה, אבל לפחות בעת הקרובה לא נראה כי ישנה פריצת דרך למתווה שישיב חטופים הביתה. דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן, התייחס ברדיו 103fm לכוחות שהוא מקבל מעם ישראל אך גם ביקש וקרא לקונצנזוס בסוגיית החטופים בחברה הישראלית והבהיר כי הסוגיה אינה פוליטית.
“המצב קשה מאוד. הרגשות, העצב, הכאב ממשיך כל יום מחדש. מועקה. אני מתגעגע לבן שלי, הנכדות שלי מתוקות בצורה בלתי רגילה. זו הברכה. זה באמת מאגר כוח אדיר לראות אותן כל פעם”, שיתף מירן.
“תמיד יש מגעים, הם לא נפסקים, אבל לא הייתי עושה מזה משהו. התחושה שלי מהיום הראשון שמי שמנהל את המשא ומתן לא מבין את הצד השני, את הניואנסים של השפה, של ההתנהגות, של המסרים, של הניבים, נראה לי שעל זה זה נשפט”, ציין באכזבה. “אני אמרתי כבר אתמול בערב, את הטלפון אני טוען בחשמל, ואת הנשמה שלי אני טוען מעם ישראל שמגיע, מחבק, אוהב, וככל שיבואו יותר אנשים, אנחנו המשפחות נרגיש הרבה יותר טוב ונרגיש יותר טוב חוץ מאלה שמקללים ומעליבים”, אמר.
לאחר מכן, התייחס לתקרית האלימה שאירעה בחדרה ובה הותקפה אחותו שהפגינה למען שחרור החטופים: “אני לא יודע מה קרה שם בדיוק, ועמדו שם במחאה עם שלטים ביד, עם תמונות של החטופים, עם שלטים, ולא דיברו על חיילים, לא דיברו על הממשלה, ופשוט דיברו שצריך להחזיר את החטופים. מישהו עבר והתחיל לצעוק ‘בגללכם הבן שלי עכשיו נלחם בעזה’. איזה בגללנו? אנחנו לא עושים כלום. הוא תקף אותם. אני לא יודע מי האיש, מה היכולות שלו, מה התרבות שלו, אבל יש כאלה. אני חושב שברגע שזה קורה צריך לעצור את האדם ולמען יראו וייראו צריך להכניס אותו לפחות ל-10 שנים לכלא כדי שהוונדליזם הזה לא יתמשך. לטעמי, זו תחילתה של מלחמת אחים במדינה הזו”.
“הלוואי ששרים היו באים לדבר איתנו כמו ויטקוף”
בהמשך הסביר מה לדעתו צריך לשנות בניהול המלחמה ובמשא ומתן: “צריך להפעיל את הלחצים על המתווכות, והן צריכות ללחוץ על חמאס. אני חושב שרק עסקה תחזיר חטופים. כל חייל שנופל זה בכי ועצב, אני רואה את המשפחות הנמקות, השכולות, זה לא מצב קל שכל יום נופל חייל, עם כל הכאב המצטבר במדינה הזו במשך כל כך הרבה ימים”.
על הקשר עם השליח האמריקני סטיב ויטקוף ציין: “שמענו מוויטקוף לפני חודש. הוא בא וישב עם כל המשפחות ביחד והבטיח: ‘אני לא הולך מכאן עד שאני מביא את אחרון החטופים’. הלוואי ששרים היו באים לדבר איתנו כך. הלוואי ששרים היו באים לשמוע אותנו. להפך, הם מפנים לנו גב. ישבתי פעם בוועדת הכנסת, וישב מישהו לידי מישהו, בלי שמות, הוא לא אמר לי אפילו שלום. הוא ישב כל הישיבה עם הגב לכיוון שלי, לא הייתי קיים לגביו. אני לא צריך כלום, אבל להגיד שלום – מה קרה?”.
