ב-18 בפברואר 1969 הגיע מרדכי רחמים, לבוש בחליפה ומצויד במזוודה קטנה, לטרמינל בציריך וקלט את הנוסעים יחד עם מאבטח נוסף. רחמים נפרד מן המאבטח הזה לשלום, התקדם לעבר מטוס אל על שהיה בשטח האווירי והחל בבדיקה שגרתית. הוא וידא שהאקדח נמצא במקום מסתור והתיישב במטוס…
מכונית פולקסווגן בצבע לבן נסעה במהירות ונעצרה סמוך לגדר התיל המקיפה את הטרמינל, ליד אזור מסלולי ההמראה. ארבע דמויות יצאו מן הרכב, פתחו תיקי ספורט, הוציאו מהם רובי קלצ’ניקוב והתכוננו לקראת ירי.
המטוס התקדם לאורך המסלול והתקרב אל קצה השטח המגודר. מעבר לגדר, במגרש החניה, עמדה מכוניתם של ארבעת המחבלים, שישבו והמתינו. מטוס אל על בטיסה 432 החל בנסיעה איטית על המסלול מכוסה השלג בנמל התעופה קלוטן בציריך, שווייץ, לקראת המראה לכיוון תל אביב. המטוס פנה לכיוון מסלול המראה מספר 28, ולפתע נפתחת לעברו אש קלצ’ניקובים ורימוני יד הושלכו בזה אחר זה.
“צעקות של נוסעים מבוהלים נשמעו מהמטוס, ולפתע נשמע קול הקברניט בכריזה: ‘יורים עלינו! כל הנוסעים לשכב על הרצפה!’. מרדכי רחמים הוציא את האקדח מהמקום שבו הוטמן ונכנס לתא הטייס. כדורים עפו, כל הטייסים שכבו על הרצפה ואחד מהם היה פצוע ושותת דם. הכדורים שרקו וחדרו לתא הטייס”.
“כמאבטח, הבין רחמים שעליו לפעול במהירות וביעילות. הוא היה למוד לחימה וניסה לאתר את מקורות הירי. בתוך כך ראה חלון מנותץ מצד ימין. כשהציץ החוצה, הבחין בארבעה מחבלים יורים ממרחק של 50-40 מטרים ומטילים רימונים. במקביל ראה שיש ביניהם אישה אחת שזורקת ומפזרת כרוזים. רחמים חשש כי היו להם מטעני חבלה שתכננו להטמין מתחת למטוס ולפוצץ אותם, וירה לעברם באקדחו. ‘אני מבין שעוד מעט הם עלולים לפגוע בכנף המטוס, העמוסה בדלק, ואנחנו עולים השמיימה’, סיפר”.
קטע זה לקוח מתוך הספר החדש “מעל הצללים – מאבטחי המערך החשאי של ישראל מול הטרור האווירי” (הוצאת “מילים מדברות”), המספר על הקמת מערך האבטחה האווירי בטיסות אזרחיות מישראל ואליה, במטרה להתמודד עם איום חטיפות מטוסים.
המחבר, דותן נווה, חושף את סיפוריהם של מאבטחי הטיסות, האנשים שפועלים מאחורי הקלעים. הוא מביא עדויות אישיות, תחקירים, מסמכים ותמונות, וגם מעניק הצצה לאימוני המאבטחים ולשגרת ההכשרה המבצעית של אחד ממערכי האבטחה האפקטיביים בעולם. הספר מוקדש לזכרו של סרן איתי יהושע ז”ל, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר.
בקיץ 1968, בעקבות חטיפת מטוס אל על שהמריא מרומא, לאלג’יריה, הורה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לשירות הביטחון הכללי לאבטח את כל מטוסי אל על במהלך הטיסות. מדינת ישראל הקימה את “יחידת האבטחה של התעופה האזרחית” כמערך משותף לשב”כ ולחברת התעופה הלאומית “אל על”. היה זה מערך אבטחה חשאי, ראשון מסוגו בעולם, שכלל הצבת מאבטחים חמושים במטוסים.
הוחלט שבכל טיסה יהיו שני מאבטחים, שישבו במקומות קבועים – אחד בקדמת המטוס ואחד בחלק האחורי. במקרה של חשד, הוסף מאבטח שלישי לטיסה. נקבעו גם שיטות לסינון נוסעים על הקרקע כדי לאתר חשודים פוטנציאליים.
עיסוק שהוא שליחות
דותן נווה עוסק בתחום הקולנוע התיעודי. זהו ספרו השני, אחרי “קו לבן דק” שהביא את סיפורו של מחנה השבויים אנצאר בדרום לבנון. “עבדתי כתחקירן עצמאי ועשיתי תחקיר לסדרה בריטית שעסקה בטרור והתמקדה בטבח באולימפיאדת מינכן”, נווה סיפק את הרקע לכתיבת ספרו הנוכחי. “במסגרת התחקיר הכרתי את ליאור אסטליין, עורך ביטאון חיל האוויר, שהתראיין לסדרה. ליאור עבד בעבר במערך האבטחה בנתב”ג, והוא היה זה שהכיר לי את עולם המאבק החשאי בטרור האווירי. הנושא הזה סקרן אותי, ובעיקר הסיפורים על המאבטחים”.
וכך נולד הספר?
“החלטתי שאני חוקר את הנושא. הראיונות שעשיתי עם מאבטחים אפשרו לי להכיר קצת יותר את העולם הזה. גם דוד שלי היה מאבטח מטוסים בשנות ה-70, אבל אף פעם לא סיפר מה הוא עשה במסגרת התפקיד. גם אותו הכנסתי בסוף לספר. היה לי חשוב להביא את הנושא של איום החטיפה והפגיעה במטוסים מתחילתו ועד היום”.
ספר על תהליך הכתיבה.
“ראיינתי הרבה מאוד אנשים בשנים האחרונות. כאלה שעבדו במערך הזה ומילאו בו מגוון תפקידים. רציתי לספר לא רק על האירועים הדרמטיים שבהם סוכלו ניסיונות לפגוע במטוסים, אלא גם להכיר את ההווי המיוחד, את השגרה, את היום-יום של המאבטחים. לספר איך מתקבלים ליחידה הזו, על האימונים הקשים, על האתגר בלהיות ערניים הרבה שעות במטוס”.
“שאלתי את סא”ל במיל’ ברוך, איש ביטחון ותיק, מה מניע אנשים לבחור בתפקיד כה ייחודי ומאתגר ולהישאר בצללים, בידיעה שלא יזכו להכרה ציבורית על פועלם למען המדינה ששלחה אותם לסכן את חייהם באוויר. תשובתו הייתה כנה ומעמיקה: אהבת המדינה, ערכים והאתגר. זה חתך אנושי שאם תצליח לקלף אותו, תיתקל בשכבת עילית של מדינת ישראל.
“כל אחד מתמודד עם אתגר באופן שונה. במקום האחרון נמצאת החשיפה – אף אחד לא מחפש אותה. לא תמצא אף אחד שקם ואומר ‘אני מאבטח מטוסים’. לאנשים מסוימים, בעצם האתגר, הסיכון או העובדה שהם עושים זאת למען ערכים נעלים, יש תמורה, והתמורה היא פנימית ואישית” (מתוך הספר).
הספר, הניתן לרכישה דרך היישום “עברית” ובאתר ההוצאה, כולל לא מעט קטעי ראיונות. “מפני שמדובר בתפקיד חשאי, היה מורכב להגיע לאנשים האלה, להגיע לסיפורים”, הסביר נווה. “אבל כיוון שהעבודה על הספר נמשכה כמה שנים הצלחתי להגיע אליהם וראיינתי כמה עשרות. חלקם מופיעים בספר בשמם המלא, כמו מרדכי רחמים, ואחרים מופיעים בשם פרטי או בשם בדוי”.
היה משהו משותף לכל האנשים ששוחחת איתם?
“מה שמאוד בלט באנשים המיוחדים האלה הוא העובדה שהם ראו בעיסוק שליחות. כשמאבטח נמצא במטוס אזרחי, הוא יודע שהוא אחראי על חייהם של 400-300 נוסעים. שאם קורה אירוע, אין מישהו שהוא יכול להזעיק, אלא הוא לבדו מול המחבל. היכולת הזאת, להתאמן ולהתכונן לרגע הזה, ולהיות נורא דרוך וערני, מחייבת כישורים מיוחדים מאוד. המערך שנבנה בא לתת לאותם אנשים את הכלים לפעול במצבי קיצון כאלה”.
חלק מלהיות ישראלי
לרוב, אמר נווה, הוא נתקל באנשים שקטים ואף מופנמים. “כאלה שלא מושכים תשומת לב”, הוא תיאר. “אבל מצד שני, יש להם יכולת גבוהה מאוד לפעול תוך רגע. מהלוחמים ביחידה הזו נדרשים קור רוח, יכולת תפקוד במצבי לחץ, כושר גופני, ריכוז גבוה מאוד ואומץ לב”.
עוד אמר: “בהתחלה נמשכה ההכשרה כמה שבועות. אחר כך זה השתנה לקורסים ארוכים יותר. התפקיד הזה עבר מפה לאוזן. בשלב ראשון הגיעו אליו אנשים ששירתו ביחידות מיוחדות, ולאט-לאט מעגלים נוספים קיבלו גישה למיונים. המאמן הראשון של לוחמי היחידה היה יהודי-אמריקאי בשם דייב בקרמן ז”ל. הקדשתי לו פרק בספר. דייב שירת בכוחות המיוחדים של ארצות הברית ולמד שם את היסודות של תורת האבטחה”.
שתף כמה סיפורים ששמעת.
“ראיינתי למשל בחור בשם אודי, שהיה קצין ביטחון בשדה התעופה ברומא בשנת 1985. ב-27 בדצמבר באותה שנה היה פיגוע בדלפק צ’ק אין של ‘אל על’ ברומא. המאבטח הזה סיפר לי על ילדה שהוא ניסה להציל, לאחר שהיא נפגעה מאחד הכדורים של המחבלים. הוא תיאר איך הוא פינה אותה, ואחר כך ראה שהיא אינה בחיים. הוא דיבר בקול סדוק, אמר שהילדה הזאת הזכירה לו את הבת שלו.
“ראיינתי גם ניצולה מהפיגוע הזה. בחורה בשם רוברטה, שעד היום נשארו לה רסיסים ברגל. היא סיפרה שכשהייתה בבית החולים, הגיע אחד מאנשי הביטחון לבקר אותה. היא לא ידעה מי זה היה. אודי סיפר לי שזה היה הוא. זה סגר לי מעגל”.
נווה מספר שהמאבטחים שראיין זכרו את פרטי האירועים ואת הפעולות שהם עשו כדי לסכל את ניסיונות הפגיעה, ניסיונות שלא תמיד מנעו, למרבה הצער, פגיעה באנשים. “אני חושב שהתחום הזה הוא משהו שראוי שאנשים ייחשפו אליו, כי זה חלק מלהיות ישראלי”, הוא טען. “אין אח ורע בעולם לאבטחת תעופה אזרחית כמו שזה נעשה בישראל. עם זאת, מאז 11 בספטמבר, פיגוע הטרור הכי גדול שהיה בעולם, חברות תעופה בארצות הברית ובמדינות נוספות מקדישות יותר משאבים להגנה על הנוסעים”.
“איום הסייבר הוא ריאלי, דינמי ומתפתח עם הזמן. ככל שהמערכות משתכללות והופכות מתוחכמות יותר, כך גדלה גם הפגיעות שלהן לסיכונים. אדם שיש לו כוונות מרושעות יכול לנצל חולשות של מערכות של מטוסים ולנסות למצוא דרכים להפיל מטוס… לאור זאת, בעשור השלישי במאה ה-21 משתנה דמותו הפנימית והחיצונית של המחבל הפוטנציאלי. במקום מחבל שנושא קלצ’ניקוב ורימון עם נצרה פתוחה, רץ מקצה המטוס לתא הטייס ומאיים לחטוף את הטיסה, יושב במחלקת העסקים או אפילו במחלקה הראשונה מומחה למחשבים ומצליח להשתלט על המערכות הקריטיות במטוס, באמצעים טכנולוגיים פשוטים” (מתוך הספר).
האיומים והסכנות צועדים גם הם עם הזמן. בהתאם, “מעל הצללים” עוסק גם בטרור הטכנולוגי, “ניסיונות לפגוע במטוסים ובשדות תעופה באמצעות מתקפות סייבר. ראיינתי אנשים שעוסקים בדרכים להתמודדות עם איומים מהסוג הזה”, נווה עדכן. “העובדה שהאקר יכול להשתלט על מטוס נוסעים מרחוק היא האיום העתידי”.