הסרט הקצר “שיבטאון” מצליח ללכוד בעדינות ובדיוק רגשי את חוויית השירות הצבאי, דרך עיניו של יוצר רגיש שמביט אחורה במצלמה ובמילים.
מהרגע הראשון, שבו בחר הלל בן זאב פרלוב, הצלם והבמאי, לנסוע ביום ראשון ברכבת ובאוטובוס, וצילם את הנוסעים החיילים שסביבו – נשאבים לסיפור. מדובר בהחלטה יצירתית, אמנם פשוטה, שמחזירה אותך במיינד הישר אל השנים של השירות. התחושות שעולות בנסיעה בדרכים העקלקלות מזכירות את ההתחלה של כמעט כל שירות צבאי. אבל כאן, יש איזו נימה של קודרות ועצב, ולאט לאט מבינים מדוע.
הלל בן זאב פרלוב כותב על הדוקו שלו שהוא החל להיזכר שוב בשירות הצבאי שלו בשנת 2020 כשגר בעירייה קטנה בצרפת. “היה לי זמן פנוי רב והקדשתי אותו בעיקר להדפסה ולכתיבה”, הוא כותב. אכן, מעבר לתמונות היפהפיות שמלוות את הסיפור הפשוט-אך-קשה – משתמע מהדוקו סיפור שבקלות יכול היה גם להיכתב כספר, ושאולי גם נכתב – ועל בסיסו הגיעו התמונות.
בפשטות מדהימה, חוויית השירות הצבאי עוברת בצורה יפהפייה. תחילה, מלווה את הכניסה לבסיס מצלמתו של בן זאב פרלוב, ומראה את המעבר מהרכבת והחיילים “השבוזים” שבה, הישר אל תחנה מרכזית באר שבע ועד לאוטובוס והדרכים העקלקלות שבהן הוא עובר. אחר כך, כשמגיעים לבסיס, פרלוב משלב את התמונות שצילם בזמן השירות שלו. השילוב בינן לבין הקריינות גורם לתחושה שאנחנו ממש שם איתו – וכבר הדמיון עובד. כשהוא מתאר את ריח השתן ואת הצרחות מהחדרים – ממש אפשר לשמוע אותם מבעד לתמונה שלא זזה כלל.
כשהסרט מתקדם התחושות נהיות מעיקות. פרלוב מספר שהוא התגייס להיות צלם צבאי, ובחוויה שלו מורגש עד כמה הוא לא רצה לתעד את מה שביקשו ממנו לתעד. הוא נדרש לצלם אימונים ופיצוצים. בתוך המשימות, רעש הפגזים והניסויים – המצלמה היוותה עבורו מפלט. הדרך שבה הוא מצא שקט דווקא בשמירות, רק הוא והמצלמה, שוב מציב מול העיניים את ההבנה עד כמה המערכת לפעמים פשוט לא מתאימה לאנשים יצירתיים, שאולי לא נועדו לה.
פרלוב ממשיך בקריינות לספר ולשתף על השירות המאתגר שעבר, ומספר על הבריונות שחווה. גם החלק הזה, מסתבר, מתועד. פרלוב מספר שכשעבר על התמונות הוא מצא סט שלא הכיר, בהן הוא רואה את עצמו ישן על הספה – כשהאדם שהתבריין אליו נמצא מאחורי המצלמה. לאחר מכן הוא משתף על ההטרדה המינית שחווה. מדובר בקטע שמכאיב בבטן, שממשיך לנכוח גם כאשר שומעים אותו מספר: “אותו אדם השתחרר מבלי להישפט”.
למרות העובדה שזה דוקו, המשכתי לצפות וחיכיתי לרגע של חסד. כבר התחברתי לדמות, שבקושי רואים אותה מבעד למצלמה. אבל, הדרך שבה הוא תיעד והציג את הדברים גורמת לקוות שיהיה לו, ל”גיבור הסיפור”, סוף טוב. חיכיתי לראות אם הייתה לו גם חוויה חיובית מבני האדם שהיו סביבו בשירות הצבאי, ולא רק מהנופים שחווה ושצילם – שהיו עבורו מפלט. הנה בעודי מחכה, הגיע חייל חדש. הסיפור מתחיל להשתנות. כבר מהתמונות רואים שהוא פחות מצלם עצמים בודדים ונופים, ומתחיל לצלם בני אדם. חיוך, הסתכלות למצלמה – רוך עולה מן התמונות. פרלוב גם מדבר על השינוי ואומר שפתאום הם הסתכלו למצלמה, והבינו אותו.
אחד החלקים שהכי אהבתי היו כשהוא שילב קריינות גם של אביו וגם של חייל ששירת לצידו. אביו, ששירת גם הוא במדבר, מצטרף לקריינות, ודרכו מצליח פרלוב לשזור את סיפור הדור הקודם בזה שלו – באלגנטיות. כך מגלים שאביו שירת כטנקיסט במלחמת ששת הימים. על רקע התמונות שהמחישו את האירוע, הוא מספר על החוויות הקשות שחווה, בקריינות עדינה ופשוטה. זו הייתה זווית אחרת ומעניינת על הסיפור המשפחתי של היוצר ומאיזה מקום הוא מגיע.
בהמשך, דבר נוסף שהגניב אותי במיוחד, הייתה החשיפה והצילום של העיר הנבטית ההיסטורית שהייתה ליד הבסיס, ואיך גם היא התחברה בצורה עדינה ויפהפייה לסיפור והרחיבה את התמונה על מה שהיה פה בשטח המדינה פעם. עוד אלמנט שחיבבתי מאוד היה הבניין שנבנה והופיע יחסית בתחילת הסרט – כשהתגייס, סיפר שהבטיחו לו שהבניין ייבנה עד שישתחרר. הבניין שימש כמוטיב, והנה הפלא ופלא, הוא בהחלט עמד רגע לפני שפרלוב עזב את הבסיס. את הקסם הזה הצליח להעביר בסרט בצורה יפה.
לא ברור אם בכוונה או לא, אבל היו המון אלמנטים ספרותיים בדוקו. בין אם זה הבניין ובין אם אלו השזירות היפות של הסיפורים הנוספים, שהרחיבו את התמונה. היו כאן מוטיבים שנבנו לאט לאט זה על גבי זה ויצרו סיפור סוחף. כשסיימתי לראות, קצת התבאסתי שלא צפיתי בסרט עם אבא שלי, שהיה לוחם בשירותו, ולפני כן אהב לצלם ואף הייתה לו מעבדת צילום. כשחושבים על זה, כל אחד יכול לקחת מהסרט הזה משהו אחר, וכל אחד יכול למצוא את עצמו בו, גם אם לא היה בבסיס סגור או שירת בקרבי.
במהלך הצפייה עלתה בי גם המחשבה על סרטון קצר שיצר סמ”ר לביא ליפשיץ ז”ל – יצירה נוגעת ומרגשת שצולמה גם היא בתפאורה צבאית. שתיהן, כל אחת בדרכה, מבטאות את עוצמת היצירה במצבים של קושי קיומי, ומעלות תקווה לימים של ביטוי אמנותי חופשי, ללא מלחמה.
לסיכום, “שיבטאון” הוא לא רק סרט קצר על צבא – הוא יומן חזותי על התבגרות, על שבר, ועל האפשרות להחזיק מצלמה במקום להניח נשק. זו יצירה שמדברת לא רק לחיילים אלא גם למי שהיו פעם ילדים רגישים, שנשלחו להתמודד עם מערכת שלא תמיד ראתה אותם.
הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל הבינלאומי “קולנוע ומוזיקה” במארסיי וזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר. הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל “דוקאביב” ב-24.5 בשעה 10:30 בבוקר, וגם ב-29.5 בשעה 19:00
