ראש המל”ל לשעבר והאלוף במיל’ גיורא איילנד, מבכירי מערכת הביטחון בישראל, עמד בראש המועצה לביטחון לאומי בתקופה שבה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הוביל את ההתנתקות מרצועת עזה ויהודה ושומרון.
ב-2023, בעקבות שינויי החקיקה המשפטית, השתתף איילנד בהתייעצות שקיים אמ”ן עם בכירי המודיעין ונחרד לגלות שישראל עומדת בפני לחימה רב זירתית. לשכת ראש אמ”ן אישרה לו להיפגש עם בכירים מטעמה כדי ללמוד על הסכנה לעומק. באותה שנה הרבה איילנד להתריע על הסכנה המתקרבת. הוא כתב מאמרים, העלה פוסטים לרשתות והזהיר במפורש מפני סכנה קיומית בשל החלשות החברה סביב אירועי המחאה, סרבנות הצבא וההבנה של איראן שלא נוכל לעמוד בפני התקפה מתואמת.
איילנד לא הסתפק בכך. הוא נפגש עם גורמים מדיניים בכירים והציע להם פשרה בתחום הרפורמה, אך נדחה על הסף. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל נחשב איילנד לאחד ממבקריה החריפים של המערכת הצבאית והמדינית. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל נחשב איילנד לאחד ממבקריה החריפים של המערכת הצבאית והמדינית.
בתום שנה וחצי של לחימה, הוציא איילנד את הספר “מעל שדה הקרב” (בהוצאת שהם קראוס) שראה אור כעותק דיגיטלי. בספר מנתח איילנד את הסיבות לכשלים האסטרטגיים של מקבלי ההחלטות ביחס לניהול המלחמה ומסביר מדוע לא הושגו מטרות המלחמה בעזה על אף ההצלחות הטקטיות.
“בשבעה באוקטובר ישראל קיבלה כלאחר יד את האמירה השגויה שעזה תחת כיבוש ישראלי ולכן יש לישראל אחריות לתושביה”, מסביר איילנד את הנרטיב שהנחה את הקהילה הבינלאומית. “האמריקאים אמרו לנו, יש ארגון טרור חמאס, תילחמו נגדו כמו שאנחנו נלחמנו בדעאש אבל תיזהרו על האוכלוסייה”. אך לטענת איילנד, הגישה הזו מוטעית מיסודה. הוא טוען שיש להתייחס לעזה כמדינה ולא כארגון טרור, וזאת כדי לאפשר מדיניות אפקטיבית יותר.
מה היתרון במלחמה נגד מדינה ולא נגד ארגון טרור?
“כשאתה נלחם נגד מדינה עולה השאלה איך עושים את זה והתשובות הן אחרות לגמרי מאלו שישראל פעלה לפיהן. הדבר הראשון הוא שאין שום מחויבות לספק למדינה שנלחמת בנו דברים שמסייעים לה, לא דלק ולא אנרגיה, לא אוכל ולא מים. זה הדבר הכי חשוב כי לא יעלה על הדעת שאתה במלחמה עם מדינה אחרת ובמקביל מספק לה רשת ביטחון להמשיך להילחם בך. שנית, במלחמה נגד מדינה צריך לשאול מהן נקודות התורפה של המדינה נגדה נלחמים. קל לזהות אותן ואף אחת מהן לא קשורה לתחום הצבאי. דווקא התחום הצבאי הוא נקודת החוזק, כי חמאס הפך את עזה לאזור המבוצר ביותר בתולדות המלחמות. ולכן האמצעים האחרים שבעזרתם ניתן ליצור לחץ וחרדה אמיתית אצל המנהיגות הם דברים אחרים”.
אלו דברים?
“האחד זה המון ממורמר ורעב שצר על המנהיגות שלו. כך החלו המהפכה הצרפתית, אביב העמים הערבי והמהפכה הבולשביקית. אנחנו ויתרנו על זה. הדבר השני שוויתרנו עליו הוא אלטרנטיבה שלטונית. לא רק ויתרנו, גם בלמנו כל דיון על היום שאחרי בעזה. ברגע שלשליט בעזה אין אלטרנטיבה שמאיימת עליו, הוא מרגיש מאד נוח במלחמה. והשלישי שהכי כואב למנהיגים ערביים, זה אובדן טריטוריה. מנהיגים ערבים אדישים למותם של אנשים אבל רגישים מאד לאובדן אדמות. ברגע שישראל ויתרה על שלושת התנאים האלה, והאמינה לסיסמה הנבובה שרק לחץ צבאי יביא ניצחון, היא הפסידה במלחמה”.
אנחנו תלויים באמריקאים, והם התנו את הסיוע הצבאי בהעברת סיוע הומניטרי.
“הם לא דרשו כלום. אנחנו אלו שהצגנו להם דברים שגויים. אנחנו אמרנו להם, רק לחץ צבאי יביא למיטוט חמאס. בפגישה הראשונה של נתניהו עם ביידן אחרי השבעה באוקטובר, נשיא ארצות הברית שאל אותו שאלה אחת בלבד: מה יהיה ביום שאחרי, ונתניהו ענה לו בזחיחות כשנגיע לשם, נדבר על זה. נתניהו היה צריך להגיד לו, לישראל אין אינטרס טריטוריאלי בעזה, ואין לנו אינטרס פוליטי בעזה, רק אינטרס בטחוני שמשמעותו שעזה תהיה מפורזת באופן קבוע, לא משנה מי השלטון. ולכן ישראל מוכנה כאן ועכשיו להיכנס לדיאלוג של ועידה בינלאומית עם כל מדינות ערב המתונות ועם מדינות המערב כדי לעסוק בשאלת היום שאחרי בעזה, ואני מבטיח לך שנתמוך בכל פתרון שנשתכנע שהוא מסוגל להבטיח שעזה תהיה מפורזת. זו תשובה שביידן היה שמח לשמוע כי היא הייתה מתחילה להתניע תהליך שהוא חפץ בו”.
הוא לא היה אמור להעלות את סוגיית החטופים, 250 נשים, קשישים וטף, בפגישתו הראשונה?
“כן, נתניהו היה אמור להגיד לביידן משהו נוסף, יש לנו 250 חטופים בעזה, זה אירוע בקנה מידה עולמי, בטח בקנה מידה ישראלי, וברור שהאנשים האלה ימותו אלא אם כן נדע לשחרר אותם באופן מידי. הדרך היחידה שיכולה ליצור לחץ אמיתי לשחרורם בהסכם מכובד זה אם לא תיכנס לעזה ולו טיפת מים אחת. ואל תדאג, לא יהיה שום רעב בעזה, כי לחמאס לא תהיה ברירה אלא למצמץ ראשון. ההוכחה הכי טובה לזה הייתה עסקת החטופים הראשונה. עד קיומה נכנסו לעזה שתי משאיות סיוע ביום. החמאס התעקש על 200 משאיות וישראל הסכימה תמורת החטופים. אבל ביום שחמאס הפר את ההסכם היינו צריכים לחזור לשתי משאיות. ישראל הייתה צריכה להמשיך להתעקש, ביידן היה מבין את זה”.
זו המדיניות, אבל איפה תפקיד הצבא בסיפור המלחמה?
“זה בדיוק הקשר בין מטרות המלחמה לבין האמצעים להשגתן. הפוליטיקאים כל הזמן אומרים לנו באופן לא מבוסס שהדרג המדיני צריך להחליט מה מטרות המלחמה והדרג הצבאי צריך להביא את התוצאות ולהבין איך להשיג אותן. ואין טעות גדולה מזו. הגדרת מטרות היא לעולם מילים. אני רוצה להקים השנה וילה מטורפת על הירח. מטרה. אמרתי ונשארתי בחיים. תמיד השאלה היא החיבור ההדוק בין המטרה לבין האמצעים, האם יש לך את האמצעים והאם לקחת בחשבון את כל המכשולים האפשריים בדרך להשיג את זה? זאת השאלה. וכשלא מתקיים דיון עליה, והוא לא התקיים בשבעה באוקטובר בישראל וגם לא לכל אורך המלחמה, נוצר פער לא סביר בין מטרות שנותרו תלויות על העץ לבין הדרך עצמה”.
מה למשל?
“המטרה שהממשלה הציגה לציבור הייתה למוטט את שלטון חמאס, יופי, היכולת למוטט שלטון של מדינה שנלחמים נגדה היה יחסית פשוט במלחמות עבר שבו נלחמו עם טנקים ותותחים, כי אם כבשתי מדינה והשמדתי את הטנקים והתותחים שלה, לא היה שום כוח צבאי שיכול היה להתמודד מולי ויכולתי לכפות את רצוני.
“אבל קרו שני דברים שלא מאפשרים לעשות את זה היום: האחד, חוק העימות המזויין. זהו חלק מהמשפט הבינלאומי שמטיל מגבלות עצומות על השחקנים, אבל רק צד אחד מתנהל בתוכן ומחויב להן, והוא המדינות הדמוקרטיות. אלו שאנחנו נלחמים נגדן, שהן מדינות טרור, לא מקיימות את החוק הזה וכך נוצר מצב שמצד אחד קושרים לך את היד בגלל הנחות נאיביות שכבר לא קיימות מזמן ומצד שני מצפים ממך להשיג ניצחון מוחלט בידיים קשורות. הדבר השני הוא שינוי עמוק באמצעי הלחימה. האויב יכול להילחם נגדנו היום ביעילות רבה גם בלי מטוסים וטנקים. יש לו אמצעים זולים וקלים כמו רחפנים שמפילים רימונים, נשק צלפים שהוא מאד יעיל ובעיקר עיר מנהרות מבוצרת ומטעני חומר נפץ בתוכן. צבא צריך אמצעי תצפית ואמצעי קשר, והאמצעי היחיד שעושה את שתי הפעולות האלה זה סמארטפון.
מחבלים מטמינים מטענים סמוך לבית החולים האינדונזי (צילום :דובר צה”ל)
“לכן, יש היום הרבה יותר כוח לצבאות והמסקנה מרחיקת הלכת היא שהיום אי אפשר לנצח צבא עם אמצעים מתוחכמים וזולים כמו חמאס, בטח כשהוא מעורבב עמוק בתוך האוכלוסייה ובטח ובטח כשאנחנו מחויבים לנהוג על פי המשפט הבינלאומי. לכן אנחנו חשופים ולכן המטרה של מיטוט שלטון חמאס לא הייתה יכולה להתגשם רק על סמך כוחו האדיר של הצבא שלנו. צה”ל נלחם טקטית נהדר, אבל מה זה עוזר כשלא התקיים דיון בין הדרג הצבאי והמדיני בשאלה של ההלימה בין המטרות לבין האמצעים האפשריים או הבלתי אפשריים להשגתם”.
אחת הסוגיות שאתה בוחן בספר היא איך מנתחים את תוצאות המלחמה עד כה.
“אם תשאלי את המנהיגים, שני הצדדים יגידו שהם ניצחו. אבל יש אמות מידה אובייקטיביות לשאלה מי ניצח. הראשונה היא ההשוואה בין מטרות המלחמה לבין ההישגים בפועל. אם המטרות שלנו היו למוטט את שלטון חמאס, שעזה לא תהווה יותר איום, שתושבי העוטף יחזרו לבתיהם בביטחון ושהחטופים ישובו הביתה, אז לא הצלחנו בשלוש המטרות הראשונות וברביעית הצלחנו חלקית. אמת מידה שניה, אובייקטיבית יותר, עוסקת בנקודה שנחשבת למהות כל המלחמות בעולם והיא הרצון לכפות את רצונך על הצד השני. אם אתה מצליח בזה באופן מלא, אזי האויב נכנע ללא תנאי ואתה יכול לכפות עליו את רצונך באופן מוחלט. אם הצלחת באופן חלקי, הצד המפסיד נאלץ לוותר על טריטוריה, לשלם פיצויים ולהחליף את השלטון. אם נסתכל על ההסכם האחרון בין ישראל לחמאס, קל יהיה להיווכח שחמאס כפה את רצונו עלינו כמעט בכל נושא. הקריטריון השלישי הוא איזה צד התאושש מהמלחמה מהר יותר מהצד השני מבחינה צבאית, חברתית, פוליטית וכלכלית. את זה עדיין אי אפשר לדעת אבל צריך להכיר בעובדה שבקריטריונים האחרים חמאס ניצח”.
מה המשמעות של להכיר בזה?
“רוב התבוסות הגדולות בהיסטוריה היו כשהמנהיג התעלם מהמציאות ובנה לעצמו עולם מדומיין משלו. המשמעות היא מה שקורה בימים אלה: חודשיים חלפו מאז עסקת החטופים האחרונה, ושבועיים לפחות הייתה הפסקת אש בלי חטופים עד שהצבא חזר לתקוף בעזה. זה מצב רע לישראל וטוב לחמאס. אז או שמסכימים לדבר הנכון שהוא הליכה להסכם החזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה, מצב שהחמאס יסכים לו, או שחוזרים לחידוש המלחמה, מה שישראל בחרה. אבל אם זו הבחירה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו חמש שאלות: האחת, על בסיס מה אתה מניח שתצליח צבאית עכשיו יותר ממה שהצלחת קודם. השניה, כמה זמן זה ייקח, חודשיים או שנתיים, השלישית, מה יהיה אחרי שתצליח, אם תצליח למוטט את שלטון חמאס כי המשמעויות הן מרחיקות לכת, הרביעית האם המחירים שווים את המאמץ, חטופים שימותו, חיילים שייהרגו, כוחות מיהודה ושומרון שיועברו לעזה ומחירים נוספים של כלכלה וזירות נוספות”.
והשאלה החמישית?
“השאלה החמישית והחשובה ביותר היא, האם אין חלופה אחרת להשיג את מיטוט שלטון חמאס במקום מהלך צבאי? למשל מצרים שישבה על הגדר וחיככה ידיים בהנאה כי מה אכפת לה שאנחנו וחמאס הורגים אחד את השני, ועכשיו נלחצה מהאמירות של טראמפ ויצאה מאזור הנוחות שלה וזימנה מדינות ערב לכנס שהניב יוזמה מצרית. היוזמה הזו אומרת בגדול דבר אחד טוב, אנחנו הערבים מוכנים לקחת אחריות על עזה. נדאג לשלם את המחיר ולשלוט שם”.
מה צריך לדעתך להשיב ליוזמה המצרית?
“הדרך המאד ישראלית היא להגיד לא, והדרך הנכונה היא להגיד כן. אנחנו מאד מעריכים את נכונותכם, המצרים, לקחת אחריות על עזה. זו יוזמה יפה. אבל היא לא תוכל להיות מוסכמת על ישראל אלא אם היא תהיה משולבת בפירוז עזה. אם תראו לנו תוכנית כיצד מדינות ערב מסוגלות ורוצות לעשות את זה, אנחנו בהחלט נתמוך בה לטובת כולם. כלומר, יכול להיות שמטרת מיטוט חמאס תושג לא רק במחיר אפס אלא בהרבה יותר תועלת ובטח שבמחיר פחות כואב”.
הריאיון המלא – ביום שישי “במוסף מעריב”
