בלוק 66, המכונה גם “בלוק הילדים” (הקינדר בלוק), הוא אחד הסיפורים המרגשים ויוצאי הדופן מתקופת השואה. ב-17 בינואר 1945 הוצאו עשרות אלפי יהודים למסע מוות רגלי מאושוויץ, וביניהם מאות ילדים ונערים. קרוב לשליש מהם לא שרדו. אלה שהצליחו להגיע לבוכנוואלד מצאו עצמם במחנה מוות בו היהודים נשלחים בטרנספורטים אל מחנות ההשמדה ורבים מהם מתים בשל רעב והמצב הקשה בו היו כבר כאשר הגיעו אל המחנה. במחנה פעלה מחתרת, אשר קיבלה החלטה יוצאת דופן: להציל את הילדים.
אמש (רביעי) עמד טקס יום השואה במוזיאון השואה בית העדות בניר גלים בסימן “הצלת ילדים בשואה”, כלל הקרנה של סרט מיוחד שהפיק המוזיאון ומתעד את סיפורו של בלוק 66 ולקחו בו חלק מספר שורדים ניצולי “בלוק הילדים” שלפני הטקס שוחחנו עם שניים מהם. נפתלי פירסט, אחד מניצולי בלוק 66, מספר: “בתחילה שקלו לפזר אותנו בין הבלוקים כדי שהמבוגרים יגנו עלינו, אבל לבסוף החליטו לרכז את כולנו בבלוק אחד. מי שהוביל את המהלך היה אנטונין קאלינה, סנדלר צ’כי שנאסר במחנה בשל פעילותו הפוליטית. בעזרת חבריו למחתרת, הקים בלוק מיוחד אשר שכן ביער בקצה המחנה באזור קר, בוצי, שורץ במחלות ומרוחק מעיניהם של אנשי האס.אס. שם רוכזנו, הילדים בני 12–17, וקאלינה היה לאחראי על הבלוק”.
הוא עשה כל מה שיכל עבורם: דאג למזון, שמיכות, ציוד ואפילו ללימודים, כאשר הצליח להביא מורים אל הבלוק שילמדו אותם. אך יותר מכל, הגן על הילדים בנחישות. הוא שכנע את הנאצים שהבלוק שייך לאסירים פוליטיים על ידי כך שהשיג עבורם משולשים אדומים במקום הצהובים, ולעיתים אף טען כי מדובר בבלוק של חולי טיפוס, מה שהרתיע את אנשי האס.אס מלהתקרב.
ב-10 באפריל 1945, כאשר ניתנה פקודה לפנות את היהודים מהמחנה, סירב קאלינה להוציא את הילדים, ושכנע את הנאצים כי הבלוק ריק וכך הציל מאות ילדים ממוות בהם אלי ויזל, לימים זוכה פרס נובל, והסופר אימרה קרטס. אנטונין קאלינה הוכר כחסיד אומות העולם בשנת 2012, עשרים שנה לאחר מותו. פירסט מוסיף: “הוא היה איש טוב שדאג לכל מה שהיינו צריכים. בזכותו אנחנו חיים היום.” בטקס אמש השתתף גם אליעזר שמעוני, בן 96, שמספר: “בכל אזעקה במלחמה הגוף שלי נדרך, והלב שלי חוזר לאותו רגע בו היו מפעילים הנאצים אזעקה בה הורו ליהודים להתייצב לככר ממנה יצאו הטרנספורטים להשמדה. למרות האזעקה, קאלינה הורה לנו בניגוד לפקודות ותוך סיכון עצמי לשוב חזרה לבלוק 66. אני נזכר בכל אזעקה באומץ של קאלינה ובנס שקרה לנו אז. זו הסיבה שאני חי”.
רחל רוזנמן עפר, מנכ”לית מוזיאון השואה בית העדות, מוסיפה: “אין מעלה גדולה יותר מהגנה על חסרי ישע. סיפורו של בלוק 66 וסיפור הגבורה של קאלינה לא רק שממחישים את האנושיות שיכולה להתקיים גם בתוך גיהנום, אלא מזכירים לנו את ערך ההצלה, הרגישות והאחריות האנושית. זהו גם סיפור של תקווה — שגם ברגעים האפלים ביותר, יש מי שבוחר לנהוג כבן אנוש.”
