כעיתונאית, כמגישה בטלוויזיה וכפעילה חברתית, אורלי וילנאי בלטה תמיד בנחישות שלה, שהיו שראו כלוחמנות. זה לא גרם לה מעולם לוותר על עקרונותיה, או למתן את מאבקיה.
אני רוצה ללכת איתך ישר לכותרת. בקרוב תהיי חברת כנסת?
“פעם הייתי עונה מיד ‘לא’ לשאלה הזאת. אני מודה שמאז 7 באוקטובר וכל מה שקרה כאן, אני כבר לא שוללת. לא אוכל לומר לך שאני רוצה לקפוץ ראש לתוך הביוב, כי זאת התחושה, אבל אני כן מבינה שצריך לעשות שינוי, ושאולי לראשונה יש לי את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. התפקדתי לדמוקרטים, אני מאוד־מאוד מאמינה ביאיר גולן ובמפלגה שקמה שם. יאיר שאל אותי, כי הצעתי עזרה, אם ארוץ. בינתיים אני עוזרת בשידורים שאנחנו עושים, הנחיתי כנס. אני בדמוקרטים”.
למה דווקא יאיר גולן? רוב הסיכויים שהוא יהיה באופוזיציה, והוא נתפס כסמל לפילוג.
“קודם כל, גם מהאופוזיציה אפשר לעשות שינוי, אבל אני באמת חושבת שהולך להיות שינוי כאן בבחירות הקרובות, ושתקום קואליציה אחרת שהדמוקרטים יהיו חלק ממנה. לגבי יאיר גולן, אני חושבת שאתה טועה. הדביקו לו תווית כל כך לא נכונה. כשהוא דיבר על ‘זיהוי תהליכים’ כסגן רמטכ”ל, הוא היה מספיק אמיץ כדי לומר את זה במקום הכי מרכזי. אני ממש לא חושבת שהוא קיצוני. אני חושבת דבר אחד מאוד משמעותי עליו: פיו וליבו שווים, וזה דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית. הוא אומר את האמת”.
אבל אמירות שלו עשו נזק תדמיתי והסברתי אדיר.
“בוא ניקח רגע את המיתוגים האלה, ואת המשפטים שמוציאים אותם מהקשרם. בוא נבדוק מה האיש הזה עשה. הוא איש אמיץ, הוא איש ישר, הוא איש שמביא איתו ערכים, הוא איש שעובד קשה. וכן, זה האיש שאני מאמינה בו. די כבר לתיוג הזה, ולשסע ולשנאה. אם אנחנו נעבוד יחד, נצמיח פה מדינה הרבה יותר טובה”.
יש גילנות בטלוויזיה
במשך שנים היא הייתה על מסך הטלוויזיה, ב”אורלי וגיא” עם בן זוגה גיא מרוז ובתוכניות נוספות. כשהיא נשאלת למה נעלמה מהמסך, היא משיבה: “זה מורכב”.
“אחרי כמעט 30 שנות עיתונות, שזה היה חלום חיי, הרגשתי תחושת מיצוי נורא קשה”, היא מפרטת. “אני לא מצליחה להבין איך נשארים באותה פוזיציה המון־המון זמן. רצינו לעזוב. אני רציתי להשקות את העציצים בבית, לגדל את הילדים, להיות שם, כי עבדתי מאוד קשה. אבל טלוויזיה זה מין כלוב של זהב. אתה מרוויח הרבה כסף, מאפרים אותך, מסרקים אותך. כל פעם שרצינו לעזוב, שכנעו אותנו להישאר. באתי למנכ”ל ערוץ 10 דאז ואמרתי שאני רוצה לעזוב, הוא שאל מה יגרום לי להישאר, אמרתי ‘תוכנית חיות’ – וקיבלתי. כל הזמן נשארנו. ואז הגיעה הקורונה”.
שם הכל השתנה. הרופאה שלך אמרה לך לא לצאת מהבית.
“כן, יש לי מחלת רקע מאוד קשה. הרופאה שלי אמרה לי: ‘אם את יוצאת, את מתה’. נשארתי בבית, ובחסות הקורונה עזבנו את התוכנית”.
וכשרצית לחזור לטלוויזיה, הדלתות היו סגורות?
“כן. ב־7 באוקטובר הרגשתי שאני חייבת להיות שם, ואז הדלתות היו סגורות. זה לא שאמרו לי ‘לא רוצים אותך’, אלא כזה ‘כן, בטח, ועוד מעט’. היו כל מיני הצעות לפאנלים, אבל לא רציתי. פתאום, אחרי שהייתי כל כך מחוזרת, מתחמקים ממני. עונים בנימוס ונעלמים. בהתחלה זה סוג של שוק: ‘מה? איך יכול להיות שלא רוצים אותי?’, אבל אז זה התחיל לחלחל והגעתי לשתי מסקנות”.
מהן?
“האחת, שאני חושבת שיש גילנות בטלוויזיה. אני בת 53 עכשיו, אני לא רואה נשים שחוזרות לטלוויזיה בגילאים האלה, וגם כמעט לא גברים. רוצים משהו פרשי וצעיר, ואני מבינה את זה, למרות שאני חושבת שלגיל 50 פלוס יש יתרונות עצומים. הדבר השני שהבנתי הוא שלחזור לשם זה לחזור אחורה, וזה לא צריך להיות. אני מסתכלת עכשיו קדימה. הקמתי עסק מדהים, ואני יודעת מה הדבר הבא שאני רוצה. אולי הייתי צריכה לקבל את זה כדי לשחרר סופית ולדעת שאני צריכה לפתוח את הדבר הבא בחיי”.
בואי נדבר על הקורונה. שם הפכתם מאורלי וגיא אהובי הקהל ל”מכחישי קורונה”, פרסונות לא לגיטימיות.
“מה שקרה פה צריך להילמד בבתי הספר לתקשורת. זה היה רצח אופי תקשורתי מטורף. שיטת העדר, שהיא הדבר הכי בזוי ונורא שיש. מצאנו את עצמנו מחוץ לתקשורת. כשאתה עיתונאי במיינסטרים, ואתה יושב באולפן ממוזג עם נציג משרד הבריאות שמתדרך אותך, אתה לא רואה מה קורה בחוץ. אנחנו השמענו קול אחר. לא קול שאני חושבת, אני לא רופאה, אלא נתנו במה לאנשים מאוד חשובים ומרכזיים בעולם הרפואה, כולל זוכי פרס נובל ופרופסורים, להשמיע את דעתם. ומיד הפכו אותם ל’מכחישי קורונה’, ללא לגיטימיים”.
מתי הבנת שזה סיפור אחר?
“די מההתחלה. לא הצלחתי להבין למה אם זו מחלה של זקנים ושל אנשים עם מחלות רקע, סוגרים את כל הציבור? למה מלונות קורונה לאנשים בריאים במקום להגן על הזקנים שם? פחד הוא מוצר נפלא, וכשיש ציבור שמפחד אפשר לשלוט בו. ואז הגיעו החיסונים”.
אתם התחסנתם?
“אנחנו מחוסנים. גיא חוסן שלוש פעמים, אני פעמיים. אחרי החיסון השני, הריאות שלי קרסו והגעתי לטיפול נמרץ. כמעט מתִּי. הרופא שלי אמר: ‘את לא מתחסנת בפעם השלישית’. כאדם חולה אני מאוד אוהבת חיסונים, ופתאום הפכו אותנו ל’מכחישי חיסונים’. מה קורה פה? אבל אתה יודע מה? אם הייתי צריכה לחזור על זה שוב, הייתי עושה הכל מההתחלה, כי זאת האמת שלי”.
איבדת אמון במערכת הבריאות?
“לגמרי, כן. כי ראיתי את השקרים, ראיתי את ההונאה. ואני לא איזו קונספירטורית. אני מטופלת היום בשתי תרופות ביולוגיות באיכילוב, אני מעריצה את הרופאים שלי, אני מתנדבת במד”א. אני חלק מהמערכת. אבל רציתי להשמיע קול אחר, וסתמו לי את הפה”.
התקופה הזו השפיעה קשות על גיא. הוא לקה בדיכאון.
“כן, זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת לנו ולמשפחה, אבל בסופו של דבר הצלחנו לצאת מזה. זה קרה אחרי הקורונה, חטפנו שם המון ביקורת, וזה היה מאוד כואב. יש גם משהו בלראות את עצמך כל הזמן על המסך, משפיע – ופתאום זה נעצר. תהליך הגמילה מהטלוויזיה הוא קשה. אני עברתי אותו, וגיא עוד לא. אני חושבת שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהוא קרס”.
ואז, כשהוא מתחיל להתאושש, הוא בא ואומר לך: “אני הולך ל’הפטריוטים'”. מה הייתה התגובה שלך?
“‘על גופתי’. ממש ככה. פחדתי שזה יחזור. פחדתי שזה יהרוג אותו”.
למה?
“כי יש כל כך הרבה אלימות שם. סליחה, אני יושבת בבית ואני רואה את זה, ומבחינתי זה לא בידור. זאת שלילה של אנשים, זו התנשאות, זה דיבור מאוד לא יפה. זה נראה לי כמו ביצה רעילה, ופחדתי שזה יפיל אותו בחזרה, כי הוא נורא רגיש. פחדתי שזה ישבור אותו”.
והוא הלך בכל זאת, והיום הוא כוכב שם. טעית?
“הוא באמת נהנה שם. אבל אני עדיין מתקשה עם השיח הזה. קשה לי עם האמירות הנורא נחרצות של חברי הפאנל, בעיקר פליישמן וזמרי. ינון מגל יודע לעשות שואו טלוויזיוני, אבל אני לא אוהבת את השואו הזה, אני אוהבת אמת”.
אם הוא יבוא יום אחד ויגיד לך “אורלי, אני ביביסט”?
“זה בערך כמו שהוא יגיד לי ‘אני עובר ניתוח לשינוי מין’. זה לא יקרה”.
יש אנשים שהפסיקו לדבר איתכם בגלל שהוא ב”הפטריוטים”?
“לא. היו תגובות קשות, שאמרו לו ‘איך אתה מסוגל?’, אבל גם המון תגובות נורא טובות ברחוב. הרבה אנשים מעריכים את זה שהוא יושב שם ומנהל שיח ולא מחרים את הערוץ, כי זה נורא מטומטם להחרים. אנחנו צריכים לדבר. אני גדלתי בבית ביביסטי, ההורים שלי הצביעו לביבי גם כשהוא סגר את הערוץ שעבדתי בו. אנחנו יושבים בארוחות משפחתיות, משפחה מלוכדת, ומדברים”.
שואבת את הכאב
בתקופת הקורונה היא הקימה את “מרכז חירות”, רשת של בתי חינוך לחמלה. “הקמתי את זה עם שותפתי ניצן מייזלס”, היא מספרת. “אלה מרכזי חינוך לחמלה במרכזים להצלת בעלי חיים. מגיעים אלינו אלפי ילדים. כשאתה מטפל בבעל חיים שעבר התעללות או הזנחה, אתה מחזיר לו את האמון בבני אדם – וגם לך חוזר האמון”.
הגיע אליכם ילד שחזר מהשבי בעזה.
“כן, בלי פרטים מזהים. כשהוא הגיע, הלב התכווץ. את רואה ילד שעבר דברים שלא הגיוני לעבור. הוא הגיע למתחם החמורים, ויש שם אתון אחת שבדרך כלל לא מתקרבת לאנשים. כשהוא הגיע, היא פתאום הסתובבה ורצה לעברו, נתנה לו ללטף אותה. הוא התחיל לדבר איתה ואמר לה: ‘אני יודע שאת בטח חושבת שכל האנשים רעים, כי פגעו בך אנשים רעים. גם בי פגעו אנשים רעים, אבל אני יכול להגיד לך שיש גם אנשים טובים’. לעמוד בצד ולשמוע את זה, ולהבין שהמרכז החינוכי הזה עובד ומרפא, זה אושר גדול”.
את עצמך היית על סף מוות כמה פעמים.
“נכון, היו לי שני אירועי לב, ריאות שקרסו”.
כשאת במיטת בית החולים, במצב קשה, מה עובר לך בראש? יש מחשבות על מוות?
“לא. אני חושבת איך לצאת מזה. זו הדחקה. עד כדי כך הדחקה, שאיך שיצאתי מטיפול נמרץ חזרתי לעבודה אינטנסיבית. לקח לי המון זמן להפנים שהגוף אומר לי לעצור. אני זוכרת פעם אחת שהרגשתי שאני לא יוצאת מזה. לא יכולתי לנשום, הרגשתי שאני נפרדת מהגוף. זה היה מין תהליך של השלמה, וביקשתי מגיא שישמור על יונתן, הבן שלי”.
זה הדבר האחרון שחשבת עליו? הבן שלך?
“כן. שאני יודעת שיש לו משפחה אוהבת. המחלה הזאת התפרצה אצלי אחרי הגירושים מבעלי הראשון, אחרי תקופה מאוד אינטנסיבית של עבודה, שבה הרגשתי שאני שואבת את הכאב מהאנשים ומכילה אותו אצלי. אבל היום אני במקום אחר. התחלתי להקשיב לגוף. אני יודעת שהטבע עושה לי טוב, שעבודה עם בעלי חיים עושה לי טוב. מותר לי אחרי גיל 50 לאפשר לעצמי לעצור וליהנות ממה שקורה בדרך”.
