לפני 11 שנים קיאנו ריבס הפציע חזרה לחיינו עם סרט אקשן שמגולל את סיפורו של מתנקש שכלבו נרצח ועל כך בלבד יוצא למסע נקמה בו יחסל מאות אנשים – הגיוני. מאז עברו הרבה מים בנהר עם לא פחות משלושה סרטים נוספים אודות האנטי-גיבור שממעיט במילים, אך אומר אותן בדרמטיות. סרט הספין-אוף “ג’ון וויק מציג: בלרינה” יצא לאקרנים אמש (חמישי), והוא מכיל בתוכו את כל מה שאהבנו בפרנצ’ייז המקורי – ועוד קצת.
אחרי ארבעה סרטי “ג’ון וויק” שהלכו והסתבכו במיתולוגיה מופרזת משל עצמם, “ג’ון וויק מציג: בלרינה” מגיע כמו משב רוח רעננה. הספין-אוף הראשון של הפרנצ’ייז לוקח את העולם המסוגנן של המתנקשים המקצועיים ומספר בו סיפור ישיר נוסף ומהנה להפליא. אנה דה ארמס נכנסת לנעלי הפוינט (ולמגפי הקרב) של איב מקארו, בלרינה צעירה שחונכה להיות מתנקשת בארגון הרוסקה רומה המסתורי. כמו ג’ון וויק עצמו, גם לה יש סיפור נקמה אישי – אביה נרצח בילדותה על ידי כת אפלה, והיא מחכה בסבלנות לרגע שבו תוכל לסגור את החשבון.
מה שמפתיע ב”בלרינה” הוא כמה הסרט מצליח להיות גם נאמן לרוח הסדרה וגם שונה ממנה. דה ארמס מביאה אנרגיה אחרת לחלוטין מהסטואיות הקפואה של קיאנו ריבס. היא זועמת, נחושה ומלאת חיים – גם כשהיא שוברת גפיים ומרוקנת מחסניות. אחרי שהוכיחה את יכולותיה הפיזיות ב”ג’יימס בונד: לא זמן למות” לצד דניאל קרייג, כאן היא מקבלת במה מלאה להפגין אקשן ברמה הגבוהה ביותר.
הבמאי לן וייסמן (“מת לחיות 4”) מצליח לתפוס את האסתטיקה המיוחדת של עולם ג’ון וויק – המלונות המפוארים, החליפות המחויטות, הנשקים האקזוטיים – אבל לא נופל למלכודת של ניסיון לחקות את הסגנון של הבמאי הקודם צ’אד סטהלסקי. במקום זאת, הוא מביא גישה משלו שכוללת כמה מסצנות האקשן היצירתיות ביותר בפרנצ’ייז. קרב עם רימונים בפראג? דו-קרב עם להביורים? הסרט לא מפחד להגזים, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה כיף צרוף.
אנג’ליקה יוסטון כמנהלת בית הספר לבלט/מתנקשים מקרינה סמכותיות מאיימת, ואיאן מקשיין חוזר בתפקיד וינסטון עם אותו שילוב של אלגנטיות ואיום סמוי. כמובן, השאלה הגדולה היא איפה ג’ון וויק עצמו? קיאנו ריבס אכן מופיע, אבל רק לרגעים ספורים – מספיק כדי להזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את הדמות, לא מספיק כדי להאפיל על הכוכבת החדשה. זו החלטה חכמה שמאפשרת לסרט לעמוד על רגליו שלו.
בסופו של דבר, “בלרינה” מצליח לעשות מה שספין-אוף טוב צריך לעשות: להרחיב את העולם המוכר תוך כדי סיפור סיפור חדש וסולידי. אחרי שני סרטי ג’ון וויק אחרונים שהרגישו כבדים ועמוסים מדי, זה בדיוק מה שהפרנצ’ייז היה צריך – זריקת אדרנלין טהור, בלי יותר מדי פילוסופיה או כללים מסובכים. רק דמות אחת כועסת עם המון כלי נשק ויכולת להשתמש בהם בדרכים יצירתיות במיוחד.
בעידן שבו פרנצ’ייזים רבים מתים מוות איטי של המשכים מיותרים, “בלרינה” מוכיח שעם הגישה הנכונה ובחירת קאסט מוצלחת, אפשר להפיח חיים חדשים גם בסדרה שכבר נראתה מותשת. עכשיו נותר רק לקוות שההמשכים העתידיים ילמדו מההצלחה הזו.
