קולה החם של הזמרת הצעירה מירית ליבה לא חדל מלרגש ב-1991. הביצוע שלה, במסגרת להקת “שפיות זמנית”, ללהיט “הקיץ האחרון”, נתן את הטון בשנה שבה התרחשה מלחמת המפרץ וחדר ללבבות. אם ציפו לגדולות ממנה, סולנית הלהקה, הרי תוך כדי קצת יותר משלוש שנים היא נעלמה. היום (שני) נדהמנו לשמוע על מותה בגיל 54 בלבד, בעקבות אירוע מוחי.
הידיעה המרה העבירה אותי לאי אז ב-2009, כאשר הגעתי לקריית הייטק על כביש גהה, לא בדיוק מקום שבו מצפים לפגוש זמרים. ליבה, שעבדה שם כמהנדסת, התפנתה לשעה קלה מעבודתה כדי לשתף אותנו בסיפורה הייחודי.
“אני מביטה כיום על הזמרת של אז ומתפעלת ממנה איך היא הצליחה לשלב את פעילותה בלהקה עם לימודי הנדסה באוניברסיטת תל-אביב ועם העבודה בחברה לתקשורת מחשבים”, אמרה. “למרות העייפות הבלתי נמנעת, נהניתי מכל רגע; גם בלשיר כסאח. זו הייתה בשבילי ההזדמנות לצאת מה’שטאנץ’ של הילדה הטובה שדבקה בי, לפרוק עול ואפילו לא להתנהג לפי הציפיות”.
כשהערתי לה שהקהל לא ציפה שהיא תיעלם לו כה מהר, כך הגיבה: “מעולם לא חלמתי על קריירה של זמרת ולמעשה הגעתי במקרה לסיפור של ‘שפיות זמנית’, הגם ששרתי במקהלת בית הספר בהרצליה. אבל הסולואים היו ממני והלאה, כי היה לי קול ממש מחריד”.
לדבריה, בת להורים שעלו בראשית שנות ה-60 מרומניה, המפגש הראשון שלה עם המוזיקה היה טראומטי למדי: “כשלמדתי בכיתה א’, שלחו אותי הוריי לשיעורי נגינה בפסנתר וממש לא הסתדרתי עם זה. אחרי שנתיים ברחתי מהעניין והאכזבה ממני הייתה גדולה”.
השיר הצליח אך התקליט נכשל
ברם, כעבור שנים לא רבות חזרה בגדול למוזיקה. זה קרה לה כשלמדה במגמת מתמטיקה-פיזיקה בתיכון. שם שמעו מקס גת-מור ואלון מור, עד מהרה מייסדי “שפיות זמנית”, את שירתה וביקשו ממנה להצטרף ללהקת רוק שהם ארגנו למסיבה שם. “נתתי את הסכמתי מפני שהייתי משוכנעת שמדובר בהופעה חד-פעמית”, טענה.
הם היו עדיין תלמידי תיכון, כשהם שרו לראשונה את ‘הקיץ האחרון”, שיר שגת-מור חיבר בגיל 15. “מהרגע הראשון המנגינה המופלאה שבתה אותי”, העידה. “חשבנו שאם מדובר בהופעה חד-פעמית, אז שלפחות יישאר משהו מאיתנו. החלטנו לממן הקלטה של השיר מעבודות של החופש הגדול ואכן, מכרתי המבורגרים. היינו בטוחים, שכאשר תהיה לנו קסטה ביד, מעין מזכרת לנכדים שיהיו, ייגמר הסיפור”.
אבל המציאות הכתיבה מהלך שונה. כשבראשית 1991 נערכה ברעננה תחרות “רוק בירוק”, הם זכו בה עם השיר. הפרס היה תקליט-שדרים בחברת “פונוקול”. ברם, כשהוצע להם במקומו תקליט אריך-נגן, הם לא יכלו לסרב.”למשמע ההצעה השמענו וואוו מאוד מפוכח ולא קפצנו לתקרה”, סיפרה.
ההצלחה הייתה מיידית. השיר הושמע בלי סוף. וליבה נחשפה לגילויי הערצה שבכמותם לא נתקלה עד אז וצצו פרשנויות לשורות כמו – “זה הקיץ האחרון שלי אתכם/ עם הגשם הראשון אני איעלם”.
הרעש סביב השיר לא קידם במיוחד את התקליט של “שפיות זמנית”, שנמכר בעשרת אלפים עותקים. בעיצומו של ה”בום” סביב “הקיץ האחרון” הייתה ליבה חיילת ולא בלהקה צבאית. “לא ביקשתי לשרת בלהקה כזאת, כי לא רציתי להיות מעורבת בתככים, המאפיינים להקות כאלה”, הסבירה. “העדפתי ללכת לקורס שבעקבותיו שירתי כטכנאית אלקטרוניקה במודיעין…”
כשנפסקו החגיגות סביב הלהיט היחיד של “שפיות זמנית”, הלהקה החלה לקרטע. הניסיון למעבר לרוק כבד לא היה לטעם הקהל. האלבום השני כשל מסחרית ו”שפיות זמנית” התאיידה בלי להכריז על פירוק. “הכישלון של ‘שפיות זמנית’ היה בלתי נמנע”, קבעה ליבה. “אין לי ספק שלהקה לא מסוגלת להצליח כשכל אחד מחבריה עסוק בדברים אחרים באותו זמן, בין אם בלימודים, בין אם בעבודה. ככה לא בונים חומה. אם חבריה לא מתרכזים בה, אין להם מה לחפש כלהקה”.
ליבה הייתה נשואה למאמן הכדורסל ערן מזרחי. בניה ידעו משלב מוקדם שאמם הייתה זמרת. “הם די מתלהבים מזה”, ציינה. “אבל אני מנסה לתת להם שיעור ב…מפורסמות. אני מסבירה להם שאין לכך שום ערך ומוטב שלא יבנו על זה”. כששאלתיה אם התגעגעה לקריירה, ענתה: “רק לשירה עצמה. אין לי אשליות. הפרק שלי כזמרת שייך לעבר”. ואם יציעו לך לחזור? – הוספתי ושאלתי – “לא בטוח שאיענה”, ענתה. “כבר למדתי שאי אפשר לקחת ביס גדול יותר ממה שניתן לבלוע”.
