בעיצומה של השואה, בתוך מחנה ברגן-בלזן, כתביו של הרב שמעון דסברג, מראשי הקהילות בהולנד, נשמרו למרות המאורעות. שיר מרגש שכתבו ילדיו לרגל יום הולדתו ה-42, הגיע לאחרונה ל“יד ושם” והוא מהווה עדות חיה ומצמררת לתקווה ולאמונה בתוך התופת.
“שהעול הכבד הזה יוסר מאיתנו במהרה וכולנו נשב יחד סביב השולחן לתכנן את חגיגות יום ההולדת שלך”, נכתב על ידי ילדיו של הרב דסברג, לרגל יום הולדתו ה-42.
הרב דסברג, שנולד בהולנד, היה נשוי לאיזלה לבית פראנק ושימש כרב הקהילה היהודית בעיר חרונינגן.
לזוג נולדו ארבעה ילדים: פאני (ציפורה), שמואל, דינה ורפאל.
עם פלישת גרמניה הנאצית להולנד, בשנת 1940, נחשפה הקהילה היהודית להגבלות ולגזרות קשות.
בנת 1943 אולצה משפחת דסברג לעזוב את חרונינגן ולעבור לאמסטרדם, משם גורשו בני המשפחה למחנה המעבר וסטרבורק ולאחר מכן, בינואר 1944, ל”מחנה הכוכבים” בברגן-בלזן.
למרות תנאי המחנה הקשים, שכללו רעב, מחלות, עבודות כפייה והתעללויות, השתדל הרב דסברג להמשיך לקיים מצוות וחיי דת ככל הניתן.
הוא אף הביא עמו ספר תורה קטן, שאיפשר לו לשמור על חובת הקריאה בתורה ולהעלות נערים לתורה ביום הגעתם לגיל בר מצווה.
בפברואר 1945 הדרדר מצב האסירים בברגן-בלזן עוד יותר.
האם, איזבלה, נספתה במחנה ביחד עם הרב דסברג, שמת על פי העדויות מאפיסת כוחות.
בתו דינה מילאה דף על שמו ב”יד ושם”. שלושת הילדים הנותרים – פאני, דינה ושמואל, הצטרפו ל”קבוצת בירנבאום” והועלו באפריל 1945 על מה שכונה “רכבת המוות”. במהלך הנסיעה הנוראית מת אחיהם הצעיר בקרון והם שוחררו לבסוף בידי הצבא האדום בעיירה טרביץ.
הילדים חזרו לזמן מה להולנד, שם שהו בבית יתומים שניהל דודם. בשנת 1948 הם עלו לישראל והחלו בה את חייהם החדשים לאחר התופת.
ספר התורה הזעיר שהחזיק הרב דסברג בברגן-בלזן ניצל גם הוא, הועבר לאחר המלחמה לידי אחד הנערים שעלה לתורה במחנה ובהמשך הגיע לידי האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז”ל, אשר לקח את ספר התורה עמו לחלל.
פאני, לימים שטאל, הקימה את ביתה בקיבוץ עין הנציב. כל השנים שמרה את התיעוד המשפחתי מימי השואה בביתה ואף שיתפה את “יד ושם” באמצעות מסירת עדות אישית והעברת עותקים של חלקים מהתיעוד.
לאחרונה, משפחתה מסרה אוצר תיעודי ל”יד ושם” – שיר שנכתב על ידי ילדיו ליום הולדתו ה-42 של אביהם, הרב שמעון דסברג.
“המסמך המעוצב יישמר לדורי דורות במשכן האוספים החדש של “יד ושם” וימשיך לספר את סיפור המשפחה לדורות הבאים”, ציינה מנהלת פרויקט “לאסוף את השברים”, אורית נוימן – “המשכן מהווה בית למסמכים, תצלומים, חפצים, עדויות ויצירות אומנות שאנו מקבלים מהציבור ובאופן זה אנו מרכיבים את סיפור השואה חלק אחר חלק”.
