לאחר שישראל הצליחה להרחיב את טווח הפעולה של מטוסי הקרב מדגם ה-F-35I ולבצע באמצעותם תקיפה עמוקה באיראן, בחיל האוויר האמריקאי גבר העניין בשדרוג דומה עבור מטוסי ה־F-35 שברשותו. על פי הדיווחים, ישראל הצליחה להגדיל את טווח הפעולה של המטוסים באמצעות מיכלי דלק חיצוניים ומכלים קונפורמליים, מבלי לפגוע ביכולת החמקנות וביצעה תקיפה בשטח איראן ממרחק של כ־2,000 ק”מ.
בעקבות זאת, מבקש חיל האוויר האמריקאי לכלול בבקשת התקציב לשנת הכספים 2026 מימון למחקר לבחינת היתכנות הוספת מכלי דלק חיצוניים למטוסי הקרב מדגם F-35. כיום, הטווח הקרבי של גרסת ה־F-35A, הנפוצה בחיל האוויר האמריקאי, עומד על כ־670 מייל ימי (כ־1,241 ק”מ), בעוד הגרסה הימית F-35C מציעה טווח מעט ארוך יותר, והגרסה הקצרה והמונמכת F-35B – טווח קצר יותר. כל הגרסאות תומכות בתדלוק אווירי, אך לא תמיד הדבר מעשי – במיוחד כאשר מדובר במשימות חמקניות באזורים עם איומים מתקדמים.
הלקחים מהמלחמה באיראן
התקיפה שביצעה ישראל באיראן בחודש יוני האחרון הפכה לנקודת ציון מבחינת יכולות המטוס. חיל האוויר הישראלי הצליח להעביר את מטוסי ה־F-35 מעל מדינות כמו טורקיה, ירדן, סוריה או עיראק מבלי להתגלות, תוך שימוש באמצעים ייחודיים להארכת הטווח. לפי פרסומים, מערך הדלק הורחב באמצעות שני סוגים של מכלים: מיכלי דלק חיצוניים בנפח 425 גלון מתוצרת אלביט, הנתלים תחת הכנפיים ונזרקים לפני הכניסה למרחב עוין; ומכלים קונפורמליים בנפח 800 גלון, שפותחו בשיתוף תעשייה אווירית ולוקהיד מרטין והם מותקנים בצמוד לגוף המטוס באופן שלא פוגע בפרופיל החמקני שלו.
המכלים הקונפורמליים מבוססים על ניסיון ישראלי קודם במטוסי F-15I ו־F-16I, אשר הותאמו לפעולה לטווחים ארוכים במזרח התיכון. בשונה מהמיכלים הנגררים, המכלים הצמודים אינם פוגעים באווירודינמיקה או ברמת החמקנות – ולכן מאפשרים שהות ממושכת מעל אזורי מטרה מבלי להיחשף למערכות נ”מ מתקדמות.
למרות היתרונות, הוספת מכלים חיצוניים למטוס חמקן היא אתגר הנדסי: כל תוספת לגוף המטוס עלולה לשבש את צורתו הייחודית ולפגוע ביכולת ההתחמקות ממכ”ם. בעבר, לוקהיד מרטין בחנה אפשרויות לצייד את ה־F-35 במכלי דלק חיצוניים בנפח של 480 ו־460 גלון, אך המיזמים נזנחו עקב בעיות ביצועים או חוסר צורך מבצעי.
עם זאת, התפתחויות גיאופוליטיות ובעיקר ההיערכות האמריקאית לאפשרות של עימות עם סין בזירת האינדו־פסיפיק, העלו מחדש את הדרישה להארכת טווח למטוסים טקטיים. ארה”ב שואפת להפעיל את מטוסי הקרב שלה ממרחק רב יותר, ומעדיפה לצמצם את התלות במטוסי תדלוק אוויריים, שאינם חמקניים ועלולים להיות פגיעים במיוחד במלחמה כוללת.
גם הצי האמריקאי בבעיה
בעוד חיל האוויר מתכנן את מטוס הקרב מהדור השישי (F-47) בעל טווח קרבי של מעל 1,000 מייל ימי, בצי האמריקאי מוקפאים בינתיים תוכניות ה־F/A-XX, שנועד להחליף את ה־F-35C. גם פיתוח מטוס התדלוק האוטונומי MQ-25 Stingray מתעכב, והוא לא צפוי להגיע לכשירות מבצעית לפני 2027.
לכן, ייתכן שגם הצי יידרש לאלתר פתרונות להארכת טווח הפעולה של מטוסי הקרב מהסיפון. בין האפשרויות שנבחנות: חידוד אווירודינמי, שיפורי מנועים, וניסויים במכלי דלק חכמים או קונפורמליים. גם למטוסי F/A-18 ו־EA-18 Growler נשקלות התאמות דומות.
כיום, עדיין לא ברור אם הארכת הטווח תתממש באמצעות מכלים ניתנים להסרה (drop tanks), מכלים קונפורמליים (CFT), או שניהם. מה שברור הוא שהעניין בטווח לא מתמקד רק בישראל: מדינות רבות שרוכשות את ה־F-35 אינן מחזיקות צי תדלוק משמעותי, ומעוניינות להרחיב את יכולות המטוס למשימות לטווח ארוך.
אם וכאשר יפותחו מכלים מתאימים, הם עשויים להיכנס לשירות בשנים הקרובות – הן בארה”ב והן אצל שותפות אחרות בתוכנית ה־F-35. ההצלחה הישראלית שימשה כהוכחת היתכנות, וכעת ממתינים לראות האם גם האמריקאים יאמצו את אותה גישה – במטרה להרחיב את גמישות הפעולה של המטוס החמקני המוביל שלהם.
