ריחוף מוסיקלי בחלל: אחת הזמרות המצליחות בעולם, קייטי פרי, יחד עם עוד חמש נשים, המריאה לחלל במסגרת טיסת נשים מיוחדת של חברת החלל Blue Origin. לצידה היו העיתונאית גייל קינג, פילנתרופיות, מדענית טילים לשעבר, ומובילה בזכויות אזרח. במהלך השהות הקצרה בחלל – שנמשכה כ־11 דקות בלבד – הן חוו כמה דקות של ריחוף מוחלט. בזמן זה, סיפרה קינג לאחר מכן, פרי בחרה לשיר דווקא את “איזה עולם נפלא”, שיר שקט, בניגוד ללהיטיה הקצביים.
“היה בזה משהו משותף, נשי, מרחיב לב”, אמרה פרי לאחר הנחיתה. “זה לא היה עליי, זה היה עלינו. על יצירת מרחב לנשים, על להשתייך, על להעריך את העולם היפה שאנחנו רואות שם בחוץ.” פרי סיפרה כי לקחה עמה בטיסה פרח חיננית, סמל לבתה דייזי ולעמידות נשית. “החינניות צומחות גם מבטון. הן עדינות אבל בלתי ניתנות לעצירה”, אמרה.
בסיומה של הטיסה, שהסתיימה בנחיתה רכה במדבר טקסס, נראתה פרי נרגשת ומלאת השראה. אך עם כל ההתלהבות – שאלה אחת ממשיכה להדהד ברשתות החברתיות: האם הנוסעות באמת חוו חוסר כבידה אמיתי? האם בגובה של 100 קילומטרים כבר לא פועל כוח המשיכה?
התשובה הקצרה: כן, הן חוו תחושת ריחוף מוחלטת – אך לא בגלל שכוח המשיכה נעלם. למעשה, גם בגובה של 100 קילומטרים מעל פני הקרקע, כוח הכבידה של כדור הארץ עדיין קיים ובעוצמה רבה: רק כ־3% פחות מאשר על פני הקרקע. כלומר, הגרביטציה לא נעלמת – היא פשוט אינה מורגשת.
כיצד ייתכן? משום שהן היו ב”נפילה חופשית”. כשחללית מואצת כלפי מעלה, היא מגיעה לגובה רב ואז נעה במסלול פרבולי. מרגע שהמנועים מפסיקים לפעול, היא מתחילה ליפול חזרה לכדור הארץ – ובדיוק כמו במעלית שנופלת, או אפילו כמו אדם שקופץ טרמפולינה, גם הנוסעים חווים מצב שבו הגוף לא לוחץ על הרצפה והם אינם מרגישים את משקלם. הם נעים באותה תאוצה כמו החללית – ולכן לא מרגישים התנגדות.
למצב הזה קוראים “מיקרו-כבידה” והוא נוצר לא כי כוח הכבידה איננו, אלא כי כל מה שבתוך החללית נופל יחד באותה מהירות ובאותו וקטור. זו גם הסיבה שאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה את כדור הארץ בגובה 400 ק”מ, מרחפים לאורך חודשים – הם נמצאים במסלול הקפה מתמיד שבו הם פשוט “נופלים סביב כדור הארץ” מבלי לפגוע בו.
בטיסות כמו זו של בלו אוריג’ין, שבה משתתפת פרי, מדובר בטיסה תת־מסלולית: החללית לא מקיפה את כדור הארץ אלא נעה בקשת בליסטית שמגיעה לשיא בגובה של כ־100–110 קילומטרים – ואז חוזרת ונוחתת. בחלק העליון של הקשת הזו, שבו המהירות כמעט אפסית והרצפה אינה “דוחפת” את הגוף, מתרחשת תחושת הריחוף – שנמשכת לרוב כשלוש עד חמש דקות.
אז מתי מתחיל ונגמר הריחוף? במהלך טיסה תת־מסלולית, תחושת הריחוף – כלומר מצב ה־Microgravity – מתרחשת מיד אחרי שכוח הדחף של המנוע נגמר והחללית נכנסת למצב של נפילה חופשית.
השלבים הם:
1. המראה : המנועים פועלים ומאיצים את החללית כלפי מעלה. הנוסעים חשים עומס יתר (G-Force)
2. כיבוי מנועים : בגובה של עשרות קילומטרים המנוע מפסיק לפעול. החללית ממשיכה לעלות מתוקף המהירות שצברה.
3. תחילת הריחוף : מיד לאחר כיבוי המנוע, כשהנוסעים כבר אינם נדחפים לרצפה, הם חווים חוסר משקל. זה קורה בגבהים של בערך 80–110 ק”מ.
4. שיא הגובה (אפוגיאה): נקודת השיא במסלול, בה מהירות האנכית כמעט אפס. זוהי נקודת הריחוף הברורה ביותר.
5. תחילת הירידה : החללית מתחילה ליפול. כל עוד היא נופלת באותה תאוצה כמו הנוסעים – עדיין אין תחושת משקל.
6. בלימת נפילה והאטמוספירה : כשהיא פוגשת באטמוספירה, נוצר חיכוך והאטה. אז תחושת הריחוף נעלמת, והגוף שוב חש “משקל” כלפי רצפת החללית.
חשוב להבין: הכוח שמחזיק אותנו צמודים לקרקע – כוח המשיכה של כדור הארץ – פועל גם בגובה רב מאוד. כדי להימלט מהשפעתו נדרש להתרחק מאות אלפי קילומטרים. למעשה, גם הירח שומר על מסלול הקפה סביב כדור הארץ בזכות אותה כבידה. בטיסה תת־מסלולית כמו זו של פרי, מדובר בחוויה קצרת טווח של ריחוף – ולא ביציאה אמיתית מכוח המשיכה.
ובכל זאת, החוויה הזו – גם אם קצרה ונעשית בגובה “צנוע” יחסית – מצליחה לרגש כל פעם מחדש. היא מעניקה מבט ראשון על עקומת כדור הארץ, על שמיים שהופכים שחורים גם באמצע היום, ועל פרספקטיבה שונה לגמרי על מה שנמצא כאן למטה.
