העיתון הלבנוני אל-נאשרה פרסם היום (חמישי), כי המשבר בין איראן לארצות הברית אינו משבר של משא ומתן, כפי ששווק בעבר או כפי שמדברים עליו היום. מה שמוצע לטהרן מצד האמריקאים אינו שולחן דיונים אלא במת הכתבה, לא משא ומתן מדיני אלא הצעת כניעה עטופה בשפה דיפלומטית, ללא מקום לפשרות או הבנות הדדיות.
וושינגטון, תחת הנהגת דונלד טראמפ, מתייחסת לאיראן כאל אויב מובס עוד לפני שנורה הכדור הראשון. המשא ומתן ל-60 יום נועד להשיג את חתימת איראן ללא רווחים, ויתור על התוכנית הגרעינית ללא תמורה. כיום, לאחר פרוץ המלחמה הישראלית נגד איראן, שאליה עשוי להצטרף האמריקאי בנסיבות מסוימות, הנשיא האמריקאי רוצה שטהרן תשב לשולחן המשא ומתן כשהיא מופשטת מכל כלי הכוח – הכלכליים, ההגנתיים, הגרעיניים והמוסריים.
גישת משא ומתן זו אינה חדשה מבחינת התוכן, אך היא מוצגת היום בצורתה הבוטה והישירה ביותר. הסיבה פשוטה: וושינגטון לא רוצה הסכם, אלא כניעה. המעניין בתמונה הוא שהממשל האמריקאי, גם אם בהנהגת טראמפ, אינו מאוחד במטרותיו ובטקטיקות שלו. בין אגפי השלטון, יש זרם הרואה בלחצים המקסימליים אמצעי לאלץ את טהרן לעשות ויתורים גדולים לאחר שתותש צבאית, וזרם קיצוני יותר, קרוב יותר לראש הממשלה בנימין נתניהו, הסבור שאין תועלת במשא ומתן ושהפתרון היחיד הוא שינוי המשטר האיראני לחלוטין. זרם זה הוא ששכנע את טראמפ לתת אור ירוק לנתניהו לפתוח במבצע הצבאי שלו נגד איראן, ועשוי לשכנע אותו לאמץ את העמדה שיש להמשיך במלחמה עד להרס המשטר.
איראן מסרבת לשבת לשולחן ללא כבוד, אך גם לא רוצה להיראות בפני הקהילה הבינלאומית כמי שסוגרת דלתות לדיאלוג. היא כמובן לא תיכנס למשא ומתן תחת אש ישראלית, וכאן טמונה הדילמה: ככל שסירובה גובר, כך גוברים לחצי המערב עליה, וככל שהיא מגלה פתיחות, זה נקרא כנסיגה וחולשה.
בלב התמונה הזו, ישראל ממלאת תפקיד של מסית ומתכננת. מטרתה לא השתנתה: שינוי המשטר בטהרן – לא תיקונו, לא הכלתו, אלא הפלתו המוחלטת ופירוק המבנים האידיאולוגיים, הצבאיים והגרעיניים שלו. הפיכת הסכסוך מסכסוך על התוכנית הגרעינית לסכסוך קיומי כולל, במיוחד לאור אימוץ הניצים בוושינגטון כיום את השיח הישראלי במלואו, תוך העלאת תרחישים של הפלת המשטר האיראני כפי שיושם בעיראק ולאחרונה בסוריה.
טראמפ רוצה, במכות בזק או התשה, להפיל את מערכת ההרתעה האיראנית מבלי לפתוח במלחמה אזורית כוללת, ולהפיל את התוכנית הגרעינית במכה צבאית, ואז לקרוא לטהרן למשא ומתן תחת אש, לא ליד השולחן. מכאן, עמידתה של ההנהגה האיראנית וחוכמתה בניהול האיזון בין הרתעה למשמעת, היא המפתח לסיכול הפרויקט האמריקאי-ישראלי. עמידה איתנה אין פירושה אי-תגובה, אלא תגובה חכמה, וכאן טמון כוחה של טהרן – היא לא חושבת על תגובות רגעיות, אלא נשענת על פרויקט ארוך טווח, המסוגל לספוג את המכה ולהגיב בהמשך.