אדם נתלש מהחיים שלו ברגע אחד. כל מה שהכיר עד עכשיו משתנה. הוא מקבל הודעת ווטסאפ שקוראת לו להתייצב למילואים בצו 8.
ברגע אחד הכל נראה אחרת, הדאגות שונות, המחשבות במקום אחר, אפילו המשפחה שלו נראית אחרת. החברים מהמילואים הופכים להיות חלק מהמשפחה הגרעינית שלו. הם החיים החדשים שלו והוא שלהם.
ואז הוא עובר למציאות אחרת, ריחות שונים, רעשים של פיצוצים, צעקות או שקט שמלא באימה. המראות קשים מנשוא. אבל הוא שם בשליחות, הוא שם כדי להגן על המדינה, והמדינה מאחוריו. סבב אחד, שניים שלושה, ימים ולילות.
כשהוא חוזר הביתה, משהו אחר לחלוטין. במקרה הטוב, זה “בקטנה”, קצת יותר בוהה, קצת יותר עצבני, קצת תלוש, עונה תשובות קצרות. אבל בלא מעט מקרים, פחות טובים, הוא כבר לא חוזר אותו דבר, הוא פצוע. אם זה פצע שרואים – הוא יקבל יחס, תוקף, מבטי הערכה, הוא הרי גיבור. אבל מה לגבי פצע בלתי נראה?
פוסט טראומה היא לא מחלת נפש. היא לא משהו שנולדים איתו, או משהו שמקבלים תרופה וזה עובר. זו פציעה. פציעה קשה. המילה המקצועית היא “הפרעה”. מילה מטעה מאוד. כאילו מן מטרד קטן שאפשר להזיז הצידה מידי פעם. אז לא הפרעה, פציעה! הרמות משתנות; יש קל, בינוני, קשה ואנוש. יש אנשים שנכרתו להם איברים בנפש והתפקוד לא ישוב עוד לעולם, יש כאלה ששיקום יכול להחזיר אותם לתפקוד מלא אך לצד הפציעה. זה פצע שלא יעלם אף פעם.
אצל כל אחד זה נראה אחרת, אבל הבסיס המשותף הוא חוויית חוסר אונים קיצונית בצירוף של חרדה קיומית – “פחד מוות” עליך או על הקרובים לך,שהופך להיות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית. מחקרים מראים שפוסט טראומה משנה את מבנה המוח, את התפיסות הקוגניטיביות והרגשיות ואת התגובות. הרבה מהלוקים בפוסט טראומה עלולים להגיב בתוקפנות גבוהה יותר למצבים שבעבר לא היו משפיעים עליהם.
הרבה חיילים שחוזרים מהקרב חוזרים אחרים, חלקם עלולים להיכנס למעגל הפלילי בעקבות כך. חוסר אונים, בצירוף חוויית חרדה קיומית, לפעמים כזאת שרק מזכירה את הקרב ואפילו לא מתקיימת באותו רגע במציאות, מולידה תגובת מלחמה, תקיפה, הישרדות. מה ששמר עליהם ועל החברים שלהם בקרב עובד נגדם באזרחות. זה יכול לקרות עם הקרובים ביותר, הורים, אחים, ילדים, בני/ות זוג. זה יתוייג כאלימות במשפחה, עבריינות. כולנו נקרא בעיתון על עוד עבריין שנעצר. המדינה תטען לעונש של מאסר מאחורי סורג ובריח, שהרי הוא מסוכן עכשיו.
והוא שעד אתמול הקריב הכל למען אותה מדינה, הוא שוויתר על החיים שלו כמו שהכיר כדי לשמור על כולנו, שהיה גיבור והסתער קדימה – הופך בשנייה אחת למסוכן, עבריין, כפוי טובה – שקוף ובשוליים.
לא היינו מעלים על דעתנו שאדם שנכרתה לו הרגל יידרש לקום מהמיטה ולרוץ, בטח שלא היינו מעמידים אותו לדין על זה שהוא לא יכול. אם אחרי תהליך שיקומי ארוך כשהוא עטוף, הוא יצליח- נתגאה בו כולנו נפרסם את סיפור ההצלחה. הציפיה שאדם שנפצעה נפשו יעשה את זה בלי תהליכים טיפוליים היא לא הגיונית.
האחריות עליהם היא שלנו. ההליך הפלילי שמהווה נקודת שבר, יכול להפוך להזדמנות לאפשר להם שיקום. לשלב בטיפול ולעטוף. לאפשר להם לחזור להיות גיבורים ולא להפוך ל”עבריינים”. הכאב הכי גדול לאדם הלוקה בפוסט טראומה הוא הבדידות, החוויה של חוסר המשמעות בחיים, הפניית העורף, הבושה.
אסור לנו להחמיר את מצבם של מי שעברו על החוק על רקע פוסט-טראומה, אסור לנו להפקיר אותם כמו שהם לא הפקירו אותנו. אנחנו צריכים לעמוד שם לצידם, לצד המשפחות שלהם שחוות אובדן של היקר להם מכל. הוא כבר לא יחזור. חזר מישהו אחר שצריך חיבוק כדי להחזיר להם ולעצמו כמה שיותר ממי שהיה.
יותר ויותר חיילים שחוזרים מהקרב נכנסים להליך הפלילי מתוך הטראומה שחוו. כך גם תושבי הדרום שחוו את זוועות ה-7.10, ניצולי הנובה, מפונים, ועוד. המספרים מטפסים ועולים ככל שהטראומה ממשיכה להתקיים, כאשר לאחריה –צפויה עלייה נוספת.
אנו מבקשים מהמדינה לפעול למתן מענים מותאמים עבור אנשים שהסתבכו בפלילים עקב פוסט-טראומה, בפרט אלו שנפגעו בשל תרומתם למאמץ המלחמתי. אנחנו שמנו אותם בחזית. אנחנו צריכים להיות עבורם עורף חזק ובטוח ולא להפנות להם אחד כזה.
