המילה “מופרך” היא לא מילה גסה כשמדובר בסרטי אקשן, אבל היא צריכה להיות מוצדקת. במקרה של סרטי “משימה בלתי אפשרית”, בעיקר הראשונים, היא הייתה מוצדקת ועוד איך. סוכנות ההימורים ושמה “מה יהיה הדבר המשוגע הבא שטום קרוז יעשה” עבדה שעות נוספות מאז עלה הסרט הראשון לבתי הקולנוע לפני כמעט 30 שנה. השנה, סוכנות ההימורים נסגרת עם עלייתו של הסרט האחרון בסדרה: “משימה בלתי אפשרית – חשבון סופי” שמהווה המשך ישיר ל”נקמת מוות” הקודם. אין דרך לברוח מהמסקנה ש”חשבון סופי” הוא פשוט סרט גרוע, כזה שכמעט לכל אורכו לא מצדיק את המופרכות המייגעת שלו. כזה שייזכר בעיקר כניסיון נואש של קרוז להזכיר לקהל שלו את הפילמוגרפיה המרשימה שהשאיר אחריו.
אית’ן האנט (קרוז), הסוכן העצמאי שמשתף פעולה עם כולם ועם אף אחד, מגיע לחלק הסופי של המשימה להצלת העולם מה”ישות” אותה גילינו בסרט הקודם. אותה “ישות”, שלא ממש ברור מה היא עושה מעבר לעובדה שהיא תוכנת בינה מלאכותית שמשתלטת על כל המחשבים בעולם, רוצה משום מה להשמיד את האנושות. לשם כך היא מתחילה להשתלט על כל הכורים הגרעיניים בעולם (כן, גם זה של ישראל) ותטיל את הפצצות ברחבי כדור הארץ. יש רק דבר אחד שעוצר אותה – העובדה שהיא צריכה להיות שמורה בעצמה מפני אותן הפצצות. למה? ככה.
העובדה הזאת מקנה זמן להאנט, יחד עם שותפיו לות’ר (וינג ריימס, “ספרות זולה”), בנג’י (סיימון פג, מת על המתים), גרייס (היילי אטוול) ועוד כמה שלא נחשוף כאן, לצאת למסע חוצה יבשות, ימים ומזג אוויר כדי לעשות את הבלתי אפשרי – להשמיד את ה”ישות”.
איך הם יעשו את זה? ובכן, תחזיקו ראש, כי הוא הולך להסתובב (אזהרת ספוילר בפסקה הבאה): המפתח הכפול שכולם חיפשו בסרט הקודם פותח את הכספת בתוכה נמצא הקוד המקורי של ה”ישות”. צריך להוציא אותו מצוללת איפשהו קרוב לקוטב הצפוני שאף אחד לא יודע את מיקומה, לחבר אליה רכיב שלות’ר המציא, להביא אותה לאמצע שומקום ספציפי מאוד כדי ללכוד את הישות דרך דיסק און קי ואז להשמיד אותה. הבנתם? לא רק אתם.
ההמחצית הראשונה של הסרט מוקדשת לשתי משימות – הראשונה, לבצע פלשבקים אינסופיים לסרטים הקודמים בסדרה ולהיזכר כמה דברים משוגעים קרוז עשה והשנייה, להרדים את הצופה עם דיאלוגים מופרכים שכל מטרתם היא להסביר את מה שאמרנו קודם רק הרבה יותר ארוך והרבה יותר מסובך. בכל פעם שהדמויות ב”חשבון סופי” מגיעות למטרה שלהן הן דנות שעה על הצעד הבא ומגלות לנו, לצערנו הרב, שזאת בעצם רק הייתה ההתחלה.
מילא הבחירה להאריך ולסבך את הסרט בלי שום סיבה נראית לעין.נראה שקרוז והחברים החליטו שאין תקציב לסצנות אקשן, הלחם והחמאה של הסדרה, והעדיפו להתמקד באינסוף קלוזאפים על פרצופים לובשים חשיבות עצמית שמנסים להסביר לצופה, בפעם המי יודע כמה, את העלילה המגוחכת שהוא הולך לראות ממילא. הסרט הקודם, שגם הוא היה ארוך מדי בלי צורך (אין לסרטים האלה עריכה?), היה לפחות מורכב בעיקר מסצנות מהסוג הנכון – כן, אלה שבהם קרוז רץ, קופץ, מרביץ או נוהג באוטו ברוורס. ב”חשבון סופי” לעומת זאת, בעיקר בתחילתו, נראה כי שכחו את כל העניין הזה לגמרי.
סצנה אחת, אמנם גם ארוכה מדי, עושה חסד עם הצופה וגואלת אותו מהנוסטלגיה המרדימה. בסרט קרוז סוגר מעגל ומשלים את הפעולות שלו עם כלי התחבורה היחיד בו הוא לא פעל – הצוללת. היה משהו יפה, כמעט כמעט פואטי, בשקט של ה”אקשן” שהתרחש מתחת למים, נטול סאונד “חיצוני”. גם כאן ה”מופרך” הרים את ראשו אבל הוא היה אחר, מהנה יותר ואיטי באופן שהרגיע קצת את הפטפטת שקדמה לו. אם רק היה קצר יותר, או שהיה חותם את הסרט (הייאוש התחיל להתפשט כשהתברר שמדובר רק במחצית הסרט) הוא אולי היה יכול להציל את “חשבון סופי” מעצמו.
אגב, בדרך הלא-ברורה של קרוז לעבר לוקיישן מדויק מתחת למים בו הוא אמור לפגוש את חבריו בדרכים מסתוריות, הוא מצליח ללהק לתפקידי משנה שניים מכוכבי הסדרות הגדולות של השנים האחרונות. לא נספיילר, רק נגיד שאחת מהופעות האורח זכתה ללא מעט כפיים כשהופיע על המסך. היה נחמד להיזכר שאפשר לעשות את זה טוב.
כפי שזה נראה כרגע, “חשבון סופי” לא ייזכר כסיום ראוי של סדרת סרטים שלקחה את סרטי הריגול צעד נועז אחד קדימה בכל מה שקשור לגבולות היכולת של המין האנושי. הוא ייזכר כקולאז’ שקרוז העייף והלא-צעיר (הילד בן 63 עוד מעט) יצר כדי שניזכר בסדרת הסרטים המרשימה שלו. הוא ייזכר כניסיון נואש להאריך ולסבך את העלילה, רק כדי שנוכל לראות את הפרצוף המיוסר והבטוח בעצמו עוד כמה דקות. לטום קרוז היה קשה להיפרד, כמה חבל שהוא עשה את זה רע.
