ערוץ 12 לקח השבוע סיכון משמעותי כשהחליט להחזיר את “ארץ נהדרת” לפרק מיוחד, וסביר להניח שקברניטי הערוץ ישבו בנשימה עצורה כל היום, וקיוו שרק לא יהיו הרוגים שייאלצו לבטל את השידור – ולהוריד את תקציב הפרק לטמיון. אז כשיום חמישי הגיע, ובנס הסתיים ללא הרוגים (אלא רק למעלה ממאתיים פצועים, בהם ארבעה באורח קשה), עלתה השאלה: מאיזו זווית “ארץ” תתקוף את האירועים הקשים של השבוע האחרון, ובעיקר – כמה נשכנית תעז להיות.
בשבוע האחרון כולם התיישרו מאחורי המנהיג הגדול שהנחה, שהוביל, שהורה; ואף מילת ביקורת לא נשמעה מעבר לשבחים. ואין מי שהתיישר יותר מאחורי הסנטימנט המיליטריסטי יותר מערוץ 12, שזכה השבוע להיכלל באותה משבצת כמו ערוץ 14, באיומים של איראן להפציץ ערוצי תעמולה ישראלים.
רק אתמול קרתה תקלה בערוץ, כשמבקר חריף של מקבלי ההחלטות (אזרח שהעסק שלו נפגע במטח, כמובן, לא פרשן רשמי) הורשה לדבר במשך כדקה וחצי ללא הפרעה. למרבה המזל, הכתבת האמיצה והחריפה יולן כהן, הצילה את המצב וסיכמה את השיחה: “אני שומעת את הכעס שלך, אנחנו במצב מורכב במלחמה שאין צודקת ממנה”.
כמובן, שהיה ברור ש”ארץ” לא תחזור לשידור רק כדי להצטרף למקהלת המלקקים, זה היה יוצא אמין בערך כמו הזעזוע הקולקטיבי מכך שנפתלי בנט העז להגיד שנתניהו מונע משיקולים אישיים. אבל הנתיב שבו הלכה התוכנית היה אפרורי, שלא לומר, פחדני: היא העלימה את הפוליטיקאים כמעט לחלוטין מהתוכנית.
ההסחה
ראש הממשלה בנימין נתניהו קופץ לביקור, חלילה לא משתקע בכיסא בפאנל, אלא מוסר הצהרה מבסיס של חיל האוויר, כשמאחוריו שר הביטחון ישראל כ”ץ. את הכתם (המצטמצם) על המצח הוא מסתיר בכובע טיסים, והוא מתרברב שהתקיפה החזירה אותו 622 ימים אחורה, ושההסחה המתוחכמת לפני פתיחת המתקפה כללה לא רק את החתונה של אבנר, אלא גם את 7 באוקטובר, החטופים ורצח רבין. לסיום הוא חותם בציטוט של צ’רצ’יל: “אם אתה מסתבך עם מלחמה אחת, פשוט תתחיל מלחמה אחרת”.
זהו מערכון מהודק, שלא מבזבז יותר מדי זמן על דאחקות, מצליח להביא כמה פאנצ’ים וגם לאזן עם השטויות של שר הביטחון (בהסחה) ישראל כ”ץ. אבל הוא מרגיש לא במקום, כי הוא טובע בין אינסוף פאנצ’ים על פיקוד העורף, ההתרעות המטרטרות שלו, ובקיצור – כל מה שחרשו עליו בטוויטר וכבר העלה עובש לפני יומיים.
זו הייתה יכולה להיות בחירה חכמה, לחנוק לפוליטיקאים את זמן האוויר, אם הייתה בה מן האמירה: אתם לא שווים את זמן השידור בפריים טיים. “ארץ” הייתה יכולה למשל, לשבץ מערכון שישלב אנשים אמיתיים, כמו שעשתה בתחילת המלחמה כשהביאה ניצולים מהטבח (ובהמשך גם חטופים ששוחררו). הפינות האלו כללו לרוב לא מעט נונסנס שכל מטרתו הייתה להצחיק את האורחים, והתוצאה תמיד הייתה משעשעת ונוגעת ללב.
במקום זה, כל חלק הפאנל כלל באופן כמעט בלעדי את טלנטי המהדורות מיונית לוי וניר דבורי ועד כתבים זוטרים שיותר זכו לאזכור כמו דין פישר ואלמז מנגיסטו. חייבים לומר ביושר, שהחיקויים של ארץ נהדרת לכתבי המהדורה לרוב מדויקים ומשעשעים, אבל חייבים גם לומר (ביושר, כמובן ביושר), שאף אחד כנראה לא צופה בארץ נהדרת כדי לראות את החיקויים האלו (אולי, חוץ מאותם מושאי חיקוי).
בדרך כלל, כשהם מגיעים עם תמהיל של פוליטיקאים, הם מגשימים לצופה איזו פנטזיה: שהכתבים והפרשנים יגדלו עמוד שדרה ויעמתו את נבחרינו היקרים עם השאלות הקשות. אבל כאשר הם עומדים בפני עצמם, הפאנל הופך להיות דלוח יותר ממהדורת השעה 16:00, ומתמקד בחיקוי המניירות האישיות של הכתבים.
זה מצחיק יותר בפרסית
כוכב עולה נוסף שזכה השבוע לחיקוי הוא הדרלינג הפרסי התורן, בני סבטי (שמככב – איך לא, בעיקר בערוץ 12). החיקוי בגדול, התבסס על האובססיה הציבורית לשיערו של סבטי (יש כזו – או שזה רק שיח ברנז’אי של אנשי הערוץ?) ועל המבטא הפרסי, שהפך כבר מזמן להיות הבסיס לחצי מהבדיחות של ארץ נהדרת.
סבטי אמנם לא זוכה לטיפול החמינאי המלא, הוא לא מוגחך עד שהמבטא הוא הדבר היחיד שנותר מהדמות, אבל איכשהו גם לדמות שלו הצליחו הכותבים להשחיל איזה “פארוק, סגור ת’תריס” אחד. כי בלי רפרנס ליוסף שילוח באלכס חולה אהבה – איך תבינו שמדובר באדם פרסי?
ואם כבר פרסים, מערכון שלם וולגרי במיוחד הוקדש לתקיפה השבוע של תאגיד השידור האיראני (אותה תקיפה שגררה את איומי תקיפת התגמול על ערוצים 12 ו-14). בלי שמץ של אירוניה, הערוץ שמדברר גורמים צבאיים ומדיניים כאילו היו הדיווחים דברי אלוהים, מתפלש בשמחה לאיד על תקיפת שופר משטרי. על הדרך, ישנה גם שמחה לאיד לאזרחי איראן שמתחבאים מתחת לשולחנות. איזה בידור, ואיזו דרך מצוינת להראות לעולם שאיבדנו כל צלם אנוש.
היישר מהבוידם
כתבתי זאת כבר בעבר, שהחוזקה של ארץ בשנתיים מאז שפרצה המלחמה, היא בעיסוק בחיים עצמם – האופן שבו המצב משפיע על האזרח הפשוט, ומדידת מצב הרוח הכללי. על כן, היה ברור שהמערכון האחרון יהיה מערכון מקלטים. גם כאן, נראה שהאפשרות הראשונה שהועלתה בחדר הכותבים הייתה זו שנבחרה: סוגי ישראלים במקלט (אתם יודעים – זה שלא מחכה עד החזל”ש, זו שקוראת בלייב בטלגרם וכו’).
זה לא יהיה מדויק להגיד שגם כל הפאנצ’ים במערכון הזה כבר התיישנו בטוויטר, כי אני די בטוחה ששמעתי אותם בספיישל ארץ נהדרת ממלחמת לבנון השנייה. רק שהפעם, את דיוויד ברוזה מחליפה קייטלין ג’אנר בתקן הסלב התורנית.
הרבה מהבדיחות בתוכנית אמש הרגישו כאילו היו האפשרות הראשונה שעלתה בחדר הכותבים, תוצאה של תוכנית שנתפרה בחופזה ותחת מחסור אקוטי בשעות שינה. ובמובן הזה, היא הציגה מראה מדויקת מאוד למצב הרוח שלנו בשבוע האחרון: מי מאיתנו שלא יכול להרשות לעצמו להיעדר מהעבודה, מג’נגל בין שיחות זום, תעסוקה לילדים והתקפי חרדה תכופים, ובעיקר עושה את המינימום ההכרחי כדי לסמן “וי” על המשימה. והאיכות – בהתאם.
