רציחתן של ארבע נשים, בהן אם ושתי בנותיה, בפגיעת הטיל האיראני בעיר טמרה שבגליל התחתון בשבת בלילה, הציפה שוב את נושא מחדל המיגון ביישובים הערביים בישראל. בבית שנפגע אומנם היה ממ”ד, אך תושבי טמרה התריעו עוד באוקטובר 2024, לאחר פגיעת רקטה מלבנון, מפני מחסור בממ”דים ומקלטים ציבוריים בשטח העיר – אך מאום לא השתנה.
“אצלנו בבתים אין ממ”דים, ואין מקלט קרוב, ואתה מרגיש מופקר לגמרי”, מספר סאמר, תושב טמרה. “למקלט הקרוב היחיד, בית ספר שעשו ממנו מקלט, צריך ללכת עשר דקות, ולרוב האזעקה לא נותנת מספיק זמן לזה. עצוב שמדינת ישראל לא דואגת לנו. כשאלו היו טילים של החות’ים זה לא הפריע לנו כי הם יורטו לרוב ולא הרגשנו במיוחד בסכנה. אבל אחרי שאתה רואה את הבניינים ההרוסים, ואחרי שאתה רואה מה שקרה לבית בטמרה שבו נרצחו הנשים, אתה מרגיש בסכנת חיים”.
אז מה אתה עושה כשיש אזעקה?
“מה אני עושה? משתטח על הרצפה בבית, רחוק מהחלון. אין לי מה לעשות, אני לא אספיק להגיע למקלט. אתה רק צריך להתפלל שהטיל לא ייפול עליך. זה מזל, אתה מבין?”.
יושבים מתחת לגשרים
במלחמה הנוכחית, אולי יותר מאי פעם, בולטת חשיבותו של המיגון היעיל בהצלת חיי אדם. למרות זאת, ביישובים לא מעטים בישראל המיגון הציבורי אינו מספק, או אינו קיים כלל, וביישובים הערביים המצב חמור במיוחד. “אין לנו מקלטים, אין לנו ממ”דים, אין לנו דרך להגן על עצמנו, אנחנו חשופים לגמרי לפגיעה”, מתאר סמי, תושב הפזורה הבדואית בדרום. “הדבר היחיד שכולנו עושים זה ללכת מתחת לגשר שיש ליד הבית, זה המחסה היחיד, ולקוות שלא יפגע בו טיל בפגיעה ישירה. אני שומע בחדשות שנותנים הוראות בעניין ממ”דים, מקלטים, על מה מדברים איתנו בכלל? לנו אין אפילו מיגונית. אנחנו מופקרים למות פה ואני מרגיש שלאף אחד לא אכפת מזה”.
כבר ב־2018 חשף דוח מבקר המדינה תמונה קשה בנושא המיגון: כ־46% מהאזרחים הערבים – כ־550 אלף איש – חיים ללא מיגון תקני, לעומת 26% באוכלוסייה היהודית. “מצב המיגון במגזר הבדואי בדרום הוא קטסטרופלי”, מציין טלאל אל־קרינאווי, ראש עיריית רהט. “בחלק קטן מהיישובים, בעיקר החדשים, יש מעט מיגוניות ניידות, אבל הן לא מספיק טובות כשמדובר בטילים מהסוג הזה. לחלק גדול מהיישובים אין גם מיגוניות. אין אצלנו מקלטים ציבוריים, ואנחנו כבר כמה שנים זועקים את הזעקה הזו. אם בתל אביב יש, למה אצלנו אין? התושבים מודאגים מאוד במיוחד כשנורים טילים עם חומר נפץ במשקל רב, לא כמו הטילים שנורים מעזה. בפזורה הבדואית המצב חמור עוד יותר: התושבים נכנסים מתחת לגשרים ויושבים שם. התחושה היא של אוזלת יד. אין לנו מה לעשות חוץ מלהתמודד עם מה שיש, בתקווה שהמדינה תבוא ותסייע לנו לצאת מהדבר הזה”.
אל־קרינאווי ואנשיו במועצת העיר אלתרו השבוע פתרון זמני, “לא אידיאלי”, כדבריו: “פתחנו 43 בתי ספר ו־16 מסגדים למשפחות שרוצות להגיע אליהם. בבתי הספר יש ממ”דים. גייסנו את כל העובדים שלנו, שישבו 24/7 בבתי הספר כדי לתת מענה למשפחות. בינתיים מגיעים כ־500 אנשים לכל בית ספר. הזמנו גם את תושבי הפזורה לבוא, וחלקם נקלטו אצלנו. יש משפחות שלמות שיושבות בבתי הספר האלה יום ולילה”.
עופר תודר, מנכ”ל עיריית אום אל־פחם שבנפת חדרה, מציג תמונה עגומה גם בזירה הצפונית: “אום אל־פחם היא העיר השלישית בגודלה בחברה הערבית, ויש בה 62 אלף תושבים. רק ב־10% מהמבנים בעיר יש ממ”דים. שאר התושבים גרים בבתים בלי ממ”ד ובלי מקלט, ובחלקם אין גם חדר מדרגות מסודר. ואין אצלנו, כמו ברוב יישובי החברה הערבית, מקלטים ציבוריים, כך שאין לתושבים דרך להגן על עצמם”.
אז מה הפתרון שלכם?
“העירייה לוקחת את כל המקלטים במוסדות הציבור והחינוך בעיר ופותחת אותם לציבור. לא הפכנו אותם למקומות לינה כי רצינו שכמה שיותר אנשים יוכלו להיכנס אליהם, אבל הם פתוחים 24 שעות ביממה. זה לא אידיאלי, אבל זה מה שיש. לקחנו גם מרחבים ממוגנים תת־קרקעיים בקניונים ופתחנו אותם לציבור. לא ללינה, אבל לשהייה בזמן אזעקות. קיבלנו לכך אישור מפיקוד העורף”.
למה אין מקלטים ציבוריים באום אל־פחם?
“בחברה הערבית יש פיגור גדול מאוד, לצערנו, בכל נושא החירום. הייתי בעברי מנכ”ל עיריות רמלה ואור יהודה, ובשני המקומות האלה היו לי מלא מקלטים ציבוריים. היום, גם בבניין העירייה אין לנו מרחב מוגן”.
עד כמה התושבים מגיעים למקלטים שפתחתם עבורם?
“המודעות הולכת וגדלה ככל שרואים את המראות המפחידים. עד הסיפור של טמרה, הרבה מאוד תושבים היו עולים לגג כדי לצלם את היירוטים. פתאום אנשים הבינו שיש כאן סיכון מאוד גדול. אנחנו עושים הרבה מאוד הסברה, מסבירים לתושבים מהו המרחב הכי מוגן, איך להיכנס למקלטים ואיפה הם נמצאים. תלינו שלטים כדי שכולם ידעו איפה יש מקלט זמין, אפילו אם הוא לא ציבורי”.
מה בנוגע לבתי הספר?
“יש לנו בתי ספר לא ממוגנים. בסך הכל יש לנו חמישה בתי ספר בעיר ללא מיגון תקני. שאר בתי הספר ממוגנים באופן תקני. אני מקווה שהמצב ישתפר, אבל אני לא יודע. אני חושב שהממשלה פחות רואה אותנו כגורם שצריך לסייע לו. אנחנו מנסים בינתיים לקדם חיזוק מבנים לא ממוגנים, בתקווה שזה יוביל גם להוספת מיגון. אנחנו משתדלים לעשות את מה שאפשר במסגרת היכולות שלנו”.
מרגישים חסרי אונים
“אצלנו בכפר קאסם, עיר עם קרוב ל־40 אלף תושבים, רק ב־50% מהבתים יש מיגון”, אומר הייתם טאהא, ראש עיריית כפר קאסם שבשרון. “וכשאני אומר מיגון, אני מתכוון לממ”דים בבתים חדשים. אבל גם פה יש לנו בעיה. פיקוד העורף לא הקפיד לבקר במבנים האלה, שיש בהם ממ”דים. בדרך כלל הוא לא מקפיד לבקר במבנים ששייכים לחברה הערבית, אלא נותן את האישור לממ”ד ללא ביקור, והממ”דים שנבנים הם פעמים רבות לא תקניים. לצערי, בממשלה לא מקשיבים לנו. מאז 7 באוקטובר ביקשנו מקלטים או מיגוניות ניידות, ואף אחד לא נענה לבקשות שלנו. אנחנו בפיגור לא טבעי. היענות מצד הממשלה קיימת רק בצורה חלקית, ולא בכל מה שנוגע למיגון. אנחנו תושבי המדינה, ומרגישים חסרי אונים בקטע הזה”.
מפיקוד העורף נמסר בתגובה: “בהתאם לחוק התגוננות אזרחית, הקמת מקלטים ציבוריים ואכיפתם היא באחריות הרשות המקומית ומיגון פרטי הוא באחריות הפרט. קביעת התקינה בלבד היא באחריות פיקוד העורף. פיקוד העורף פועל בשיתוף פעולה הדוק עם הרשויות כדי לסייע בפתרונות מיגון, בין היתר בהשמשת מקלטים והצבת מיגוניות בשטחים ציבוריים. במידת הצורך ועל פי בקשות הרשות המקומית, פיקוד העורף מקיים סקירות ובדיקות של תקינות המיגון במרחבים ציבוריים ובמבני חינוך. בנוסף פועלים קציני מיגון ואנשי הסברה לאוכלוסיות מיוחדות במתן הנחיות ישירות לתושבים בנושא בתי ספר או מתחמים שונים שנפתחו על מנת לתת מענה של מיגון הולם ובטוח לתושבים”.
בניגוד למנכ”ל העירייה ולראשי העיריות שצוטטו עד כה, רפיק חלבי, ראש המועצה המקומית דליית אל־כרמל שבמחוז חיפה, מתאר תמונת מצב שונה: “אנחנו בדליית אל־כרמל מהווים דוגמה ומופת. יש אצלנו ביטחון מלא לתושבים כי לאורך כל השנים האחרונות, גם בזמן שגרה, התכוננו לרגע הזה. יש אצלנו 12 מקלטים פעילים – נקיים, מסודרים ובטוחים – ומאות אנשים מגיעים אליהם. זו הפעם הראשונה בתולדות היישוב שאנחנו רואים כזו היענות. יש גם שלוש מיגוניות פעילות ועוד שתיים שנמצאות ממש עכשיו בהקמה. אצלנו לא נותנים היתרים לבניית בתים של שלוש או ארבע קומות ללא ממ”דים. כך יוצרים מוכנות”.
מה דעתך על רשויות מקומיות אחרות במגזר הערבי, שמצבן שונה?
“אם אתה, כנבחר ציבור, אומר כל השנה ’יהיה בסדר’, מזלזל, לא בונה מערכי חירום, לא מקים מערכים לוגיסטיים – אתה לא באמת מוכן לסיטואציה מהסוג הזה, ואז זו בעיה שלך. אתה צריך להיות מוכן עם מערך מוקפד של תרחישים, פקודות ונהלים. הכל צריך להיות קיים מראש. אנחנו שנים רבות התכוננו לסיטואציה מהסוג הזה ולכן תושבי דליית אל־כרמל מוגנים מאוד”.
