אין פער גדול ודרמטי יותר מזה שבין ההשלכות השונות, הפוליטיות והמשפטיות, של התצהיר נגד פיטוריו אותו הגיש ראש השב”כ רונן בר לבג”ץ דקה לפני הדד-ליין, לפי כל כללי הפוליטיקה (וסרטי המתח ההוליוודיים). למי שקרא את הטקסט (כלומר, את חלקו הגלוי) והסיק ממנו כי מדובר בעוד טענה של רונן בר נגד בנימין נתניהו – חייב להבין את האירוע.
בתצהיר שהגיש לשופטים, בעצם המעשה וכן בתוכן דבריו, רונן בר עלה כמה עשרות מדרגות בקפיצה אחת. בשביל צעד בסדר גודל כזה נדרש אומץ לב לא רגיל. ראש השב”כ בא לבית המשפט העליון והאשים את ראש הממשלה בשורה של מעשים חמורים ביותר. תוכן התצהיר הוא בהחלט אירוע, אך בעיקר – פורמט הגשתו.
ראש השב”כ קורא תיגר על ראש הממשלה – לא כמו קודמיו, בראיונות או בהודעות לתקשורת. לא בגמגומים או באיומים, כמו נדב ארגמן (“אני עוד אספר ויש לי מה”) – אלא בתצהיר משפטי לבית משפט העליון. באופן הכי רשמי והכי גלוי, בעל המשקל הכי דרמטי שרק אפשר לדמיין.
סביר להניח כי הוא לא עשה את זה בסערת רגשות או בהשפעת המומנטום. הוא עשה זאת באופן מחושב, כפעולת השיא במאבק המתמשך שהוא מנהל נגד נתניהו. הוא נכנס למאבק על התדמית ועל הנרטיב. בפועל, בהגשת התצהיר לבג”ץ רונן בר עשה את מה שיואב גלנט עשה בזמנו בהצהרת הפרישה שלו – רק שהפגין הרבה יותר כישרון משר הביטחון המפוטר.
מסתבר שרונן בר למד מאריק שרון, מורו ורבו הפוליטי של יואב גלנט, את מה שגלנט עצמו לא הצליח להפנים: לא משנה מה קורה, לא מתפטרים. שיפטרו אותך – ואתה עוד תילחם על המורשת. כמו גלנט, גם בר מתעקש לסיים את פרקו, לא עם תווית האחראי על אסון השבעה באוקטובר, אלא – לחתום את הפרק בתור עמוד התווך הראשי של הדמוקרטיה, היחיד שאזר אומץ לעמוד מול בנימין נתניהו. לא כאחד האחראים לכישלון הגדול בתולדות המדינה, אלא גיבור.
הרי אם מחצית ממה שנטען בתצהירו של בר נגד נתניהו הוא נכון, אזי אין צודקת מדרישת ראשי האופוזיציה מראש הממשלה ללכת תיכף ומיד. הניואנס בשולי הדברים: לא שופטי בג”ץ יבדקו ויחקרו את הטענות. זה לא בסמכותם. מבחינת השופטים, שקיבלו לידיהם את הטקסט המהדהד, זה מילה של ראש השב”כ המפוטר מול מילה של ראש הממשלה המפטר. לא כך בגזרה הפוליטית-ציבורית, שם רונן בר הרוויח אתמול בענק.
לאחר שרוב הציבור, לפי הסקרים, ראה בו אחראי עיקרי לכשל של השבעה באוקטובר, המצב התהפך בבת אחת. צריך לראות את הסקרים שיגיעו, אך סביר להניח כי לאחר פרסום התצהיר מחצית מהציבור, אם לא רובו, יראה בראש השב”כ אדם הגון ואמיץ שיש לתמוך בו בכול הכוח. התצהיר שהגיש ראש השב”כ לא משאיר אותו בתפקיד עד סוף הקדנציה אך בהחלט בונה אותו בדעת הקהל. כולל בקרב האנשים שעוד לפני שבוע טענו בקולם כי כל על רונן בר ללכת בלי להתמהמה.
לו הייתה לרונן בר האופציה לשמר את אפקט התצהיר לטווח ארוך, להקפיא את המומנטום (כולל תקופת הצינון לפי החוק), הוא יכול היה להתמודד על ראשות הממשלה עם סיכויים טובים להצליח.
לעומת הניצחון הנוצץ בגזרה הציבורית, בפן המשפטי היבש, רונן בר לא צפוי להרוויח יותר מדי. כעת לבית משפט העליון יש דילמה קשה והפתרון הכי טוב מבחינתם הוא הודעת ראש השב”כ על מועד סיום תפקידו. יש להעריך כי השופטים ינסו להוציא הודעה באשר למועד הפרישה. הרי בסיום התצהיר הגלוי, כתב ראש השב”כ לשופטים: “אודיע בקרוב על המועד שבו אסיים את תפקידי”.
אם אכן יודיע – בסבירות גבוהה השופטים יעדיפו שלא להיכנס לסוגייה בטענה כי היא תיאורטית. בשביל עוד שבוע-שבועיים-שלושה של רונן בר בתפקיד הם יעדיפו לא לתת הכרעה עקרונית שהיא בעייתית מאוד. זאת – משום שלצד המענה למצב הספציפי והנקודתי של סאגת פיטורי רונן בר, ההכרעה תהיה תקדים.
יש להזכיר בעניין הזה: אותם אנשים שהיו בטוחים כי חשוב לחזק את עצמאותו של שב”כ רק לפני שנתיים טענו בדיוק להיפך. הם סבורים כי יש לוודא ששב”כ יהיה כפוף לרשות האזרחית, שלא יחזרו דברים כמו פרשת קו 300. ספק גדול אם בית משפט העליון מעוניין להיות זה שיכריע בוויכוח העקרוני הזה.
