במרחק של שלושה וחצי חודשים מיום שבו נפל סמ”ר יהב הדר ז”ל בקרב בבית חאנון, ובסמוך ליום הזיכרון הראשון בלעדיו, דיברנו עם שרון הדר, אמו של יהב, לשיחה על הבן שכבש את לבם של כל מי שהכיר אותו.
“צניעות, דבקות במטרה, ערך של חברות, זאת אומרת, לתת מעצמו לחברים שלו לפני עצמו, ילד של אהבה” – כך מתארת שרון את התכונות שאפיינו את יהב בחיי היומיום. אבל מתחת למילים מסתתר סיפור של נער שהפך לחייל, שהפך לסמל של מסירות, נתינה וחיוך שלא נמחק גם בתוך האתגרים הקשים ביותר.
מי שפגש את יהב, ידע שהחיוך שלו היה יותר מרק הבעת פנים. היה בו כוח מחולל שינוי, יכולת לשנות אווירה שלמה. “החבר’ה בצבא, גם אחרי יום מעייף של משימות, היו חוזרים שבורים לחדרים שלהם, ויהב היה עושה להם קולות, לא נותן להם לנוח,” מספרת שרון. “עושה להם צחוקים וקולות, ומשמיע להם, וממש התעצבנו עליו, ‘יהב סתום כבר’, אמרו לו. אבל הוא לא היה לו רוגע, הוא היה בהיי כזה, אז הוא כל הזמן הצחיק אותם”.
בימים הקשים של הלחימה בעזה, כשהמציאות הפכה בלתי נסבלת, חבריו ליחידה ידעו היכן למצוא את הרגע של שפיות. “יש לי מלא מכתבים, של חבר’ה שאני לא הכרתי, אפילו לא מהצוות, שהיו איתו בקורס, או בטירונות, וכולם כותבים שכשהם היו רוצים רגע של צחוקים, או רגע של שפיות בתוך המקום המטורף, אם זה ברפיח, אם זה בעזה, הם היו יושבים עם יהב. כי הוא היה מרים לכולם את המצב רוח”.
יהב היה מצטיין פלוגתי בקורס מ”כים – הישג משמעותי שלא טרח לספר עליו לאיש, אפילו לא למשפחתו. רק לאחר נפילתו התגלה הדבר. “זה אומר שהוא חדור מטרה”, מסבירה שרון, “קראו לו ה’נעול’ בצבא. אז הוא נעול עליה, הוא רואה ממטר והוא לא עושה את זה בשביל אחרים, הוא עושה את זה כדי להיות קודם כל לעצמו הכי טוב, בגרסה הכי טובה של עצמו, ולתת את כל כולו למען המטרה. כזה הוא היה. עד הסוף”.
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, יהב, שהיה אז בהכשרה של סיירת נח”ל, התייצב מיד לשירות. “הצבא קרא לו, זה לא שהוא מיוזמתו הלך, הוא היה חייל”, משחזרת שרון. “אבל אני תמיד, אני אימא קצת מוזרה, אני תמיד מרגישה שהכל יהיה בסדר. תמיד הווייב היה שהוא שמור ומוגן, לא הייתי היסטרית, לא הייתי בלחץ. תמיד יש את הדאגה, אבל תמיד הרגשתי שהוא יהיה שמור ומוגן, שהכל בסדר”.
יהב השאיר אחריו מורשת של חיבור בין אנשים. “הוא ילד שמוקף באהבה. ואז יש לו עם זה 100 חברים, וכל אחד חושב שהוא היה החבר הכי טוב שלו,” אומרת שרון, “וכשאני מסתכלת על כל אחד, אני רואה, וואלה, הוא באמת היה החבר הכי טוב”. מאז נפילתו של יהב, דבר מופלא קרה בין חבריו. “מלא חבר’ה שלו היו בכל מיני חבורות כאלה, הבנים, וכולם היו כאילו אחד לא עם השני. ומאז שהוא מת, אז כל החבורות האלה התאחדו. זה מה שיהב רצה. אז הוא עושה חיבורים ופיוסים”.
איך מתמודדים עם השכול הטרי, עם האובדן שעדיין פוצע? שרון מוצאת נחמה בתפיסת עולמה הרוחנית. “אני מאוד מאמינה, שאנחנו כאן, בעולם הקיומי הגשמי שלנו, אנחנו במסע הנשמה. אנחנו באים לפה, לאיקס שנים, כל אחד לאיקס שנים שלו, וצומחים מכאן, הלאה. ואני מרגישה שיהב, הוא לא סובל. הוא במקום שטוב שם”. את השיחה עם שרון הדר היא מסכמת במילים שמבטאות את גישתה לחיים, גישה שהיא מקווה שאחרים יאמצו: “זכינו בו 20 שנה בעולם הזה, שהיכרנו אותו, שהיה לנו אותו”.
סמ”ר יהב הדר ז”ל נפל בקרב בבית חאנון ב-13 בינואר, מספר ימים לפני שהיה אמור לסיים את המשימה בעזה ולעבור לגזרה אחרת. הוא היה בן 20 במותו. יהי זכרו ברוך.
