נעם שרם פגשה את אהוב ליבה בפעם האחרונה יומיים בלבד לפני שנפל בקרב. “הם יצאו להתרעננות באשקלון”, היא סיפרה ועיניה דומעות, “ועמרי עשה איזה טריק כדי שנוכל לישון יחד. הוא קצין, הוא לא עוקף את החוקים. זה היה הדבר הכי לא חוקי שעמרי עשה בחייו, והרגשתי ביום ההוא ששנינו מאוד מפחדים. אמרתי לעצמי, ‘מה זה יעזור שנדבר על מה שעלול לקרות לו, על דברים קיצוניים. הוא צריך עכשיו שאתמוך בו’. למחרת הם נכנסו חזרה לעזה, ויום אחר כך הייתה התקרית שבה הוא נהרג”.
לשון ההווה שהיא נוקטת כשהיא מדברת על עמרי שלה, רס”ן עמרי דוד ז”ל, שנפל בקרב ב-14 בנובמבר 2023, אינה מקרית. ואמו השכולה של עמרי, תמי, שיושבת לצידה ברגעים האלה, מקולפת מהנימה הצינית האופיינית לה, אינה מתקנת אותה. הכאב המזוקק הזה, של שתיהן, על הבן ובן הזוג שהיה ואיננו, ניכר בהן, ואינו נזקק למילים. תמי דוד שותקת גם כשנעם מסבירה מדוע היא מגיעה פחות לבקר בחודשים האחרונים.
“בשנים האחרונות הנסיעה לכרמיאל (שם מתגוררות שתי המשפחות, ש”ג) הייתה תמיד עם עמרי”, אמרה שרם, “ומאז הנסיעה האיומה לכרמיאל אחרי ההודעה, השעה וחצי הזאת, שנמשכה נצח באוטו, כל הנסיעות האלה זה ‘עמרי נהרג’, וזה קשה לי. וזה שאין מקום ביקורתי, למרות שיש לכם קושי, אני יודעת שאתם רוצים לראות אותי יותר אבל אין ‘רגשי’, זה מאפשר לדברים לבוא ממני”.
תמי דוד הסבירה את יכולת ההכלה שאינה מובנת מאליה: “הבנתי שהיא החצי השני. לי יש החלק בעמרי שהוא שלי, ויש חלק בעמרי שהוא שלה. כמו שהוא בתוכי, הוא בתוכה. זה לא קל, את מקבלת בת זוג מתוך קשר שתמיד היה בתיווך של עמרי, ופתאום הוא איננו, ואני בזוגיות איתה. בהתחלה היא כעסה על כל העולם וזה היה מאתגר מאוד. אני לא מאמינה בכלום, אבל מהרגע שעמרי נהרג, בתחושה שלי הוא כאילו אמר לי ‘אמא, תשמרי על נעם’.
“הרגשתי את זה חזק מאוד מהשעה הראשונה אחרי הדפיקה בדלת. היו דברים קשים, היו רגעים שרציתי לומר ‘גם אני איבדתי את עמרי’, אבל קיבלתי החלטה – שזה מה שעמרי רוצה, ולכן אני סופגת. וזהו, אני שומרת עליה, והיא שומרת עליי. אנחנו מדברות בכל יום. לא רק עליו, על החיים בכלל”.
אובדן שיוצר בדידות
השיחה עם דוד ושרם מתקיימת במהלך ריטריט יומי שיזמה עמותת “משפחה אחת” לאלמנות ולחמיות, שבן זוגן או בנן נהרג במלחמת “חרבות ברזל”. ליוזמה הייחודית, שהגתה יעל שבח, בעצמה אלמנה ופעילה בעמותה, חבר עידו גלבוע, בן ממשיך בקיבוץ נחשולים, שהקים לאחר אסון שבעה באוקטובר מרחב מרפא בקיבוצו. במרחב, המכונה “חוף מבטחים”, מוצעות סדנאות שונות לקבוצות אוכלוסייה שנפגעו במלחמה.
לאלמנות ולחמיות אורגנו ביום הזה סדנאות קיאקים וקרמיקה, פוטותרפיה ותקשורת מקרבת. “חשבתי שזה זמן טוב לשים את הפוקוס על הקשר הזה, בין האמהות השכולות לאלמנות, קשר שיש לו נטייה להתמסמס עם הזמן”, הסבירה שבח.
כשכל אחת מהן מסיימת לצלם שלוש תמונות לבקשת מנחת הסדנה בפוטותרפיה – “צילום שיביע את החוזק של האחרת, צילום שיביע את הרכות שבאחרת וצילום שינסה להביע מהי האחרת עבורך” – דוד הציגה את הצילום השלישי שצילמה, תיבת אוצרות שמצאה בסטודיו שאירח את הבאות, ומסבירה: “נעם היא בשבילי תיבת אוצרות, החלק של עמרי שנמצא בה הוא אוצר”.
ובכל זאת, על אף האינטימיות בין שתי הנשים, משהו בביטחון של שרם מתערער כשדוד מודה בכנות כי אינה יודעת אם הקשר הקרוב הזה ביניהן יימשך: “אני לא יודעת מה יהיה, אם תהיה לך זוגיות, לאן זה ילך”.
שרם הגיבה לאמירה הטעונה באופן שובה לב. “למדנו כבר בחיים האלה שאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר בבוקר”, היא אמרה. “עמרי זכה למות כשהוא מאוד אהוב, מוערך, אוהב, ואני מאחלת את זה גם לעצמי – למות בתחושה פנימית של אהבה ונחת. אני לא רוצה להישאר לבד. עם האובדן הזה נוצרת בדידות מאוד גדולה. זה לקום עם זה כל בוקר וללכת לישון עם זה כל לילה, ולחשוב שזה יהיה ככה גם בעוד שנה ושנתיים ועשר שנים, וחמישים. עם הדבר הזה, שעמרי איננו, עם האבל עליו ועליי ועל מה שכבר לא יהיה”.
שבע שנים וחצי נמשכה אהבתם של עמרי דוד ונעם שרם. “באוגוסט לפני המלחמה דיברנו על כמה זמן אנחנו יחד, ואמרתי ‘שבע שנים’”, שרם נזכרה. “עמרי תיקן אותי ואמר ‘שבע וחצי, אל תוותרי על שום רגע’, אז עכשיו אני מקפידה”. להינשא הם לא הספיקו.
גם רס”ל יעקב עוזרי ז”ל ואהובתו, הגר דניאלס-עוזרי, לא הספיקו להינשא. היא הוסיפה את שם משפחתו לשמה לאחר מותו, ובתם, אלה, שנולדה כמה חודשים אחרי נפילת אביה בקרב בשבעה בנובמבר 2023, נושאת אף היא את שם המשפחה אחרי מאבק ממושך בבירוקרטיה.
“חבר שלו סיפר לי שהם דיברו כשהיו בעזה, ויעקב אמר שבסוף, כשזה ייגמר, הוא יציע לי נישואין”, סיפרה דניאלס-עוזרי, “דיברנו על זה לפני שהוא נהרג, ולא רציתי. שבוע אחרי שפרצה המלחמה, והוא התנדב למילואים, אמרתי לו שבעצם אני כן רוצה, אבל לא הספקנו. יש ימים שאני מתחרטת על זה, כי זו עוד חוויה שיכולנו לחוות יחד”.
עבור דניאלס-עוזרי וחמותה, ליליאן עוזרי, ההשתתפות בסדנת הקרמיקה היא הזדמנות לחיבור למורשתו של יעקב שלהן, שהיה אומן מוכשר, צייר ומקעקע. עוזרי מציירת על חמסה את חתימתו של יעקב, המקועקעת על גב כף ידה של דניאלס-עוזרי, לצד המשפט “במרחק נגיעה מכאן”.
הוא היה סטודנט מוערך בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת שנקר, כשהתנדב למילואים מיד עם פרוץ המלחמה, ומאז שנפל שתיהן “מנסות להתקרב לרישום”, כפי שהן מגדירות. דניאלס-עוזרי לקחה כמה קורסים אונליין ברישום. “הייתי מציירת ושומעת את הקול שלו בראש, מסביר לי טכניקות”, היא אומרת.
הם נפגשו במסיבה כשהיו בני 16, היא קיבוצניקית מגניגר, הוא מושבניק ממשפחה מסורתית בכפר שמאי. “הגר היא יעקב באישה”, אמרה האם. “הבנתי את זה כשיעקב נפל. התבוננתי בה בשבעה וגיליתי כאלה עוצמות. הגר נכנסה אלינו מייד אחרי ההודעה, והדבר הראשון שאמרה היה ‘הוא השאיר לנו את המתנה הכי יפה’. אז הבנתי את העוצמות. אישה צעירה, קיבוצניקית, בחודש חמישי בהיריון, שנשארה לבד, ומאוד התחשבה בנו וכיבדה אותנו ואת המסורתיות שלנו. אמרתי לה שיעקב פשוט דייק בבחירה שלו בה. אני עולה אליו לקבר בכל יום ואומרת שאעשה הכול, כל מה שאני יכולה, כדי לשמור על הגר ועל אלה. אני יודעת שיעקב סומך עליי ומצפה ממני לזה, והבטחתי לו שכך אעשה”.
גם אם וכאשר תהיה לה אהבה אחרת, חדשה?
“ודאי. כואב לי שהוא איננו, וכואב לי שכואב להגר שהוא איננו. וכל מה שיעשה לה טוב – אהיה מאושרת, זה לא מתנגש”.
זה מרגיע
החיים שנמשכים תחת צילו הכבד של האובדן מוסיפים לקשר המורכב תמיד בין כלות לחמיות רובד נוסף, יקר ערך. מתוך האהבה, השונה במהותה אך המשותפת, לאותו אדם, הן יכולות לשאת את הכאב יחד לפרקים. הן לומדות זו מזו דברים שלא ידעו על אהוב הלב שנפל, ומגלות זו בזו משהו ממנו.
וכך, תחיה לובר, שבנה סמ”ר יהונתן לובר ז”ל נפל ב-25 בדצמבר 2023, אמרה במעגל השיתוף על אביה, אלמנתו, “היא בת בשבילי. בעצם יותר מבת, כי היא גם היא וגם בני. הנחמה הגדולה שלנו היא שיהונתן זכה לחוות אהבה. ההחמצה כל כך נוכחת, אבל אנחנו מאמנים את המוח ואת הנשמה להתמקד במה שהיה לו, לא במה שהפסיד. וכשאנחנו באים לאביה ורואים אותה ואת הילדים – זה מרגיע. בזה אני נאחזת”.
סביב השולחן של סדנת הקרמיקה מורגש היטב הכבוד הרב שרוחשות הנוכחות לחנה שרעבי, אמם של פדוי השבי אלי שרעבי ושל החטוף יוסי שרעבי ז”ל, שנהרג בשבי חמאס ומוחזק עדיין בעזה. כלתה של שרעבי, נירה, כותבת על ספל “לאורך הים/ אין גלים יש עולם/ שנשבר לרסיסים על המזח”, מתוך השיר “לאורך הים” שכתבה איילה אשרוב.
“כתבתי גם ‘תגיד לי איך לעצור את הדמעות’, כי זה הכי יוסי, אבל זה יצא מכוער, אז מחקתי”, היא סיפרה בחיוך. “אבל זה שם, כי אם היה מישהו שיודע לעצור את הדמעות, זה יוסי. הוא איש שכולו טוב. זה מי שהוא היה, והוא כל כך אהב את עפרה חזה“.
יוסי ז”ל ונירה נישאו בשנת 2005, פרק ב’ שהצליח מעל המשוער. “הייתי אחרי פרידה, וחברה מהעבודה אמרה שהיא חייבת להכיר לי מישהו. לא באמת היה לי כוח, הודעתי לה שאני לא משקיעה, הזמנתי אותו אליי לקפה. מבחינתי זה היה לסמן וי, וזהו”, היא סיפרה.
“איזה וי זה היה, איזו אהבה צמחה לנו. בחמש שנים הבאנו את שלוש הבנות. יוסי נולד להיות אבא, הוא היה כזה בכל רמ”ח איבריו. מרגע שהבנות נולדו יכולתי לראות את האושר בעיניים שלו. והוא ידע לעשות הכל בענווה, בלי לצפות לתמורה. הוא היה איש טלית, וחשבתי ככה גם לפני מה שקרה, נכון, חנה?”.
חמותה ענתה לה בחיוך, “ברור, ולא בגלל שהוא הבן שלי. היו בו אהבה וחום, קבלת האחר, הכלה, אמונה, היכולת להבדיל בין רע לטוב. לזה חינכתי את ילדיי”. נירה שרעבי הוסיפה: “וזה בית שעבדו בו קשה, עבודת כפיים. חנה היא הלביאה”.
את הכוח, אמרה שרעבי האם, נותנת לה האמונה: “אם את מאמינה בהשם, הוא נותן לך כוח להתמודד עם כל המשברים שיש לך בחיים. אני אומרת לעצמי ‘אוקיי, זה מה שהגורל קבע לו לעבור בחיים’, ואני מקבלת”.
בלי כעס?
“ממש לא! מי אני שאתחשבן איתו, אני ככה קטנה”.
בשיחה המתהווה סביב השולחן לא כולן מקבלות את התנגדותה הנחרצת של חנה שרעבי לזכות לכעוס. כשנירה אמרה, “חסר לי ה’למה’ הזה, אני שואלת את אלוהים ‘למה לקחת אותו?’”, חנה היסתה אותה בחיוך, “אסור להגיד דבר כזה”. באותה נשימה, ובגדלות נפש, היא מוסיפה: “אני לא מוותרת על הקשר עם הכלה שלי, לא משנה איך יהיו החיים שלה. היא צעירה, היא צריכה לחיות את החיים, הלוואי שתמצא עוד אהבה. את הבן שלי היא לא יכולה להחזיר, אז בעזרת השם יהיה לה קשר ותהיה לה זוגיות טובה”.
