אתמול (שלישי) קרה הדבר ממנו כולנו חששנו, הרגע שבו חיילים נהרגים ממש שניות לפני שהקרבות עומדים להסתיים. חמישה לוחמים נפלו בפעולה שיכלה אולי להידחות, או להיות מתוכננת אחרת, בזמן שהעסקה מתגבשת ולפני שהפסקת האש המסתמנת בימים הקרובים, אמורה להיכנס לתוקף.
זו בדיוק הסיטואציה שהלב מסרב להכיל, לאבד את מיטב בנינו כשהמלחמה כבר כמעט מאחורינו. תסריט כואב במיוחד, משום שהוא מציב סימן שאלה גדול על משמעות הנפילה, האם היה הכרח לצאת למשימה הזו בעיתוי הזה?
אתמול, בתוך עולמם המדוד של אולפני החדשות, התרחש רגע נדיר. עיתונאי חדשות 12, אלמוג בוקר, לקח את הסיכון שכל עיתונאי חושש ממנו והעז לומר בקול את מה שכואב מדי לשמוע, אבל חובה להשמיע כשהוא שולח אצבע מאשימה לרמטכ”ל אייל זמיר.
חמישה לוחמים ששוב נפלו מאותה סיבה – מטעני חבלה. “אנחנו לא נוהגים לפרסם את הממצאים האלה לפני שהמשפחות יודעות, אבל הערב הזה מחובתינו לפרסם את הממצאים האלה, כי צה”ל פשוט לא מפיק את הלקחים מהאירועים שקרו לאחרונה – לא בימים האחרונים, לא בשבועות האחרונים, 27 חללים ממטענים בשבועות האחרונים”, זעם בוקר, תושב עוטף עזה שחי את המציאות הביטחונית על בשרו.
“בית חאנון זו משימה סופר חשובה ואני אומר את זה כמי שחי שם ומתצפתים על הבית שלו, אבל אם חיכינו שנה ותשעה חודשים, אפשר לחכות עוד 12 או 24 שעות ולטפל בכל מה שהחיילים צריכים, לפני שהם נכנסים למשימה כ”כ מורכבת, לא יכול להיות ששעתיים לפני הפעילות, הכוחות מבקשים אמצעים לנטרול מטענים, לא מקבלים ובכל זאת יוצאים למשימה. תקשיבו למה שאמרו לי הכוחות שהיו שם: ‘אנחנו רועדים מעצבים, יש לנו בטן מלאה על מה שקרה כאן הלילה. אם היו מפעילים נגמ”ש עם חומרי נפץ, כל זירת המטענים הייתה עפה באוויר. אפשר היה למנוע את האסון הזה'”.
“27 לוחמים איבדנו בשלושה חודשים ממטענים, 27 לוחמים באותה שיטת התקפה של חמאס”, בוקר יוצא חוצץ נגד צה”ל, ובעיקר מכוון את הביקורת כלפי הרמטכ”ל החדש, רב-אלוף אייל זמיר, על כך שלא הופקו לקחים מסדרת אירועים שהובילו לאובדן חייהם של 27 לוחמים, כולם כתוצאה ממטעני חבלה בעזה, מאז חודש מרץ.
חמישה לוחמים נהרגו רק אתמול, שבעה לוחמים לפני שבועיים מפיצוץ מטען בחאן יונס. סה”כ עשרים ושבעה חללים מאז החל מבצע “מרכבות גדעון” שנפלו כתוצאה ממטענים. מספר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום.
בזמן שמדינה שלמה נושאת עיניים לוושינגטון לעסקת הפסקת אש, אנחנו קוברים עוד חמישה לוחמים. הכאב כפול – גם על האובדן, וגם על התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותו. שהכניסה לאותם מבנים ממולכדים, שוב ושוב, נעשית מבלי שבאמת הופקו הלקחים הנדרשים ממפקדים בכירים שאמורים לשמור על לוחמינו. מבלי שדפוסי הפעולה השתנו. מבלי שלוחמינו קיבלו את המיגון וההכנות הראויות.
בוקר מתריע ודוחק את הרמטכ”ל לפינה. כשהוא מזכיר לכולנו ובעיקר למקבלי ההחלטות, שלחיילים שלנו יש שמות, פנים, משפחות. ושכל כניסה לשטח אויב צריכה להיעשות בזהירות המרבית.
והוא לא עוצר שם. ואם למישהו היה ספק שהביקורת מופנית כלפי הרמטכ”ל הוא פונה אליו ישירות – “הרמטכ”ל חייב לעצור את הפעילות ברצועת עזה עם הכניסות המסוכנות האלו כדי לבדוק מה לא נעשה עד עכשיו נכון ולתקן את זה. אחרת מחר בבוקר נתעורר לעוד משפחה שדופקים לה בדלת”. חתם בוקר את דבריו.
זו קריאה ללקיחת אחריות למידה, והפקת לקחים, ונראה כי לא למדנו מאז השבעה באוקטובר עד כמה נדרש להפיק לקחים. ואיך נלמד כשהצמרת למעלה, מסרבת להקים ועדת חקירה. אבל הייתי מצפה מהרמטכ”ל, שנמצא בין הפשיט לסדן, בין הרצון לרצות את הדרג המדיני שמינה אותו ולמלא את הוראותיו, לבין חובתו המוסרית והמקצועית לנהל את הצבא בחוכמה ומחויבותו ללוחמים עצמם ומשפחות, לשים את חייליו בראש סדר העדיפויות. כי צבא חזק אינו רק זה שתוקף, אלא זה שלומד, משתנה, ומגן על חייליו בכל מחיר.
כצפוי, עכשיו יגיעו הקולות שיאמרו שבוקר “מחליש את רוח הלחימה”, “פוגע במורל הצבא”, ו”שובר את האמון בין הלוחמים למפקדים”. אבל אין לנו את הפריבילגיה לשתוק. אי אפשר עוד להסתיר את הביקורת בשם הפוליטיקלי קורקט או בשם ההאחדות המדומה. מדובר בחיי אדם. בחיילים, ילדים צעירים שזה עתה סיימו תיכון, שהולכים למשימות עם תוכנית פעולה לא מעודכנת, בלי למידה מטעויות העבר.
השתיקה, היא זו שמחלישה. הביקורת, היא התקווה האחרונה להעיר מישהו שם למעלה, שירענן פקודות שגויות ויחזיר את האחריות למקומה.
אלמוג בוקר עשה את שלו. עכשיו הכדור בידיים של צה”ל. ובעיקר – בידיים של הרמטכ”ל.
