דוקטור יחיאל לייטר, שגריר ישראל בוושינגטון, מודה כי לא תכנן לחזור לחיים הציבוריים. בקריירה ארוכת השנים שלו עשה לייטר מיטב תפקידים. בין היתר, שימש משנה למנכ”ל משרד החינוך, כיהן כחבר דירקטוריון חברת נמלי ישראל. כאשר בשנת 2003 בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר, יחיאל לייטר הוזמן לשמש ראש המטה שלו. לאחר שנים בתחום הציבורי והפוליטי ד”ר לייטר החליט לשנות מסלול ופנה לתחום האקדמי והפובליציסטי.
נפילת בנו הבכור, רס”ן במילואים, משה לייטר ז”ל, בקרב ברצועת עזה, בנובמבר 2023, חוללה שינוי יסודי בחייו של יחיאל לייטר. הוא קיבל את הצעת ראש הממשלה נתניהו להתמנות לשגריר ישראל בוושינגטון. לדבריו, הוא “חי ופועל גם בשביל משה”. בשיחה עמו לקראת יום הזיכרון, דיברנו על המשמעויות של היום הזה, של התקופה ושל אתגריה.
“בדיוק תפסת אותי בהר הרצל ליד קבר בני,” פותח לייטר את השיחה. “פשוט מדהים לראות קבוצות בני נוער שפוקדים את ההר. הצעירים האלה עוברים מקבר לקבר ומדליקים נרות. חלק בוכים, חלק שומעים הרצאות על הנופלים. וההזדהות הזאת היא פשוט מדהימה – רואים דור חדש צומח בצל של גיבורי ישראל. זה מאוד מחזק, מאוד מחשל”.
“בעודי עומד ליד הקבר,” הוא ממשיך, “מגיע בחור שהיה חייל של בני ואחרי זה – חבר לצוות שלו שנלחם יחד איתו בעזה. הוא היה אצלנו בבית כשהם היו צעירים ורק התחילו במסלול. ומתלווה אליו ראש מערך המודיעין של מדינה אירופאית. הוא רצה לשמוע על משה. זה היה פשוט מדהים לעמוד בין בני הנוער שמתעניינים ולבין איש זר ממודיעין אירופאי ולספר על בני, על מה הוא ייצג, מה הוא היה – בשבילי ובשביל מדינת ישראל. כולי התרגשות”.
הרבה הורים שכולים מספרים שרק אחרי מותם של בניהם, הם התוודעו להמון דברים שלא ידעו עליהם בחייהם. האם היו גם דברים חדשים שגילה לייטר על משה כשמאות באו לפקוד את ביתם?
“היו הרבה דברים. לא חדשים לגמרי כי ידענו שהוא אישיות מיוחדת. אבל התוודענו לסיפורים שהוסיפו לידיעה הזאת תוכן,” מספר לייטר. “מהחיילים שלו במילואים שמענו איך הוא היה מדריך ומחנך אותם מבלי לכעוס, מבלי לבקר. מאיר להם בלי להעיר, נותן לכל אחד להרגיש איך הוא יכול להיות גרסה טובה יותר של עצמו. הייתה לו תכונה מיוחדת: כשהיית לידו, פשוט רצית להיות יותר טוב. מעצם נוכחותו ועוצמת אישיותו. ואני אומר את זה כאבא – הוא לימד אותי להיות אבא טוב יותר. מבלי שהוא חינך אותי. הוא היה מאוד נוכח. וכך שמענו מחייליו, מאנשי צוות שלו ששאפו להיות חיילים טובים יותר, בני אדם טובים יותר לצדו. זה היה מחשל מאוד”.
“שמענו גם איך הוא הדריך לפני הקרב,” הוא ממשיך. “לפני שנכנסו לעזה, הוא היה מסביר: ‘תבינו, לא ראיתם קרבות בשנים האחרונות, אבל אתם נכנסים לשדה לחימה, ויש כאוס. ובתוך כאוס עלולים לאבד את הכיוון. איך מתמודדים עם זה? אדם תמיד צריך לשאול את עצמו: איפה אני, איפה החברים שלי, ואיפה האויב’. כך הוא נתן להם את המפתח הזה להתמודדות עם הכאוס. ואנשים העידו שזה תרם להצלת חייהם כשהיה ירי חזק מכל הכיוונים ואפשר היה לאבד עשתונות. וגם שמענו סיפור איך הוא הציל אנשים בפועל לפני שהוא נפל. הוא גם הדריך: ‘אני לא רוצה אצלי גיבורים מיותרים. רק כשיש פצועים – אז שכולם יהיו גיבורים!’ כלומר, לא לסכן חיים ללא צורך, אבל כשיש להציל חיים – צריך להציל!”
לייטר מתאר אירוע מיוחד: “היה אירוע שהחמאס הוריד רימון מהרחפן לתוך שטח כינוס – בכלל לא בפלוגה שלו, בפלוגה שהייתה במרחק קילומטר ממנו – הוא שמע בקשר שמאבדים שליטה, ויש 13 פצועים ולא מזהים בלילה את מידת פציעותיהם ולא מצליחים לפנותם כי יורים מכל עבר. הוא יצא אליהם בספרינט עם כוח הפיקוד שלו. מי שסיפר את הסיפור היה חייל שאיבד את שתי רגליו והוא סיפר שמשה רץ מהר כל-כך שהוא לא יכול היה להדביק את הקצב שלו. משה זיהה מיד את מקור הירי, העמיד שני טנקים מול הירי ותחת חיפוי הטנקים הוציא את כל הפצועים בבטחה.”
“לא ידעתי את כל הסיפור, אבל קיבלתי טלפון מחמ”ל שביקשו ממני לבקר את הפצועים שלו. סתמו ולא פרשו. נסעתי לברזילי, להדסה ולתל השומר. בתל השומר ראיתי חייל פצוע בגפיו שאמר לי: ‘הבן שלך הציל את חיי!’ אבל הוא שאל עוד דבר: ‘לפני כן היה פה בחור חרדי אחד ששאל איזה תפילין אני מניח וכעבור שלוש שעות חזר עם תפילין חדשות. ידוע לך במה מדובר?’ אמרתי שאין לי שום מושג. אחרי זה סיפרו לי: כשמשה העמיד את שני הטנקים לחיפוי על פינוי הפצועים, הטנקים מחצו את הציוד האישי. והוא שם לב שהיו שם גם התפילין של אותו בחור – שחזר בתשובה, ומשה הבין עד כמה התפילין שלו חשובות לו. והוא דאג מהשטח להתקשר לחבר שלו מתכנית ‘קודקוד’ (הרי משה ניהל תכנית ‘קודקוד’– גיוס חרדים ל-8200 במילואים במקביל ללימודי רפואה ולקורס מג”דים) וביקש ממנו לדאוג לתפילין עוד באותו היום כי למחרת הוא יצטרך להניח אותן, אחרת יהיה עצוב מאוד. זה – משה! הוא תמיד היה אומר: ‘רוח לחימה עם הרבה אהבה’. הוא ידע לאהוב גם בתוך הקרבות בבית חאנון. ומדובר בבחור שאפילו לא היה בפלוגתו!”
למעשה, בנו של לייטר חיבר בין העולמות – גיוס חרדים ליחידה מובחרת. האם הוא אישית גם חושב שאפשר לקרב את הצדדים בנושא זה?
“לא רק שאני מאמין שאפשר – אני משוכנע שזה יהיה גם!” קובע לייטר בביטחון. “זה הולך וקורה במסלול מקביל למסלול של הקיטוב והכעסים והמתח. יש התקרבות. נתיבים מקבילים – זה קורה בהיסטוריה אף על פי שלא כל-כך שמים לב אליהם. כשהגעתי לטקס הסיום של 82 חבר’ה במחזור הראשון של ‘קודקוד’, שאלתי את משה האם לא מפריע לו אחרי שבמשך 15 שנים הוא היה במדים של ‘שלדג’ שלהם אין מדים. הוא חייך, הניח את ידו על כתפי ואמר: ‘אבא! כל הילדים שלהם יהיו במדים! זאת תחילת המהפכה. קודם כול – שישרתו, יבינו כמה השירות משרת אותם ואת המדינה, אז הילדים שלהם ישרתו, וזה יילך ויתרחב’. וכך זה קורה. יש יותר ויותר תכניות.”
לייטר מספר: “עכשיו קיבלתי טלפון כשגריר ממכרי שיש לו תכנית של שילוב חרדים בחיל האוויר. כרגע הוא מוציא, כמדומני, 300-400 בכל מחזור, וחיל האוויר שואף להגיע ל-1800. והמכר הזה התייעץ איתי למי הוא יכול לפנות בארה”ב והאם השגרירות יכולה לעזור לו במבצע הזה. וזאת עוד דוגמא לתכניות שהולכות ומתרחבות. וזה קורה בעקבות האנשים כמו הבן שלי.”
“ויש הוכחה שזה אפשרי,” הוא מדגיש. “הרי החבר’ה בתוך הטנק לא מסתכלים מי עושה קידוש בשבת, מניח תפילין או חובש כיפה – כולם נלחמים יחד.”
“אני הולך בין השורות בהר הרצל ורואה את השמות על המצבות. חלקם אני מכיר היטב, מכיר את ההורים, את האחים. יש ביניהם חרדים, יש ביניהם ציונים דתיים ויש ביניהם חילונים, והם שוכבים פה ביחד, ואף אחד אינו מבדיל ביניהם. אין לנו, ברוך השם, בתי עלמין מגזריים – כולם בהר הרצל.”
“כך שלאט-לאט יש שינויים חברתיים,” מסכם לייטר. “יש שינויים שדורשים יותר זמן, אבל השינויים מתרחשים. רק אנחנו צריכים להפנות את תשומת ליבנו אליהם ולא רק אל הדברים שמחלקים ומפרידים בינינו, לא רק אל הדברים הקטביים בחברה, אלא אף יותר אל הדברים המאחדים, אל המסלול המקביל של איחוי קרעים ושל יחד.”
“כל בוקר יש רצון חזק שמושך אותך מטה, לוותר על החיים, לרחם על עצמך ולשקוע בגעגוע”
לייטר מדגיש בראיונות שההחלטה לחזור אל החיים הציבוריים נבעה דווקא מהאירוע הטרגי הזה של נפילת בנו. כיצד בדיוק זה שינה את זווית הראייה שלו – הרי קיבל הצעות גם קודם, אך סירב?
“אני חושב שנגעת בעצב הכי חשוף שיש לנו,” הוא משיב. “כשאתה מאבד בן, אתה צריך לקבל החלטה – להמשיך לחיות או לא. וכל בוקר יש רצון חזק שמושך אותך מטה, לוותר על החיים, לרחם על עצמך ולשקוע בגעגוע. והגעגוע מגיע לרמה של כאב פיזי – לא רק דבר מופשט. עד שאתה לא יודע מה לעשות עם הכאב. וצריך לקבל החלטה: האם אתה חי בתוך הכאב או משתמש בכאב כדי להתרומם. ואני יודע מה בני היה רוצה ממני. וכשראש הממשלה התקשר אחרי שכבר שלוש פעמים בעשר השנים האחרונות עניתי לו שאינני מעוניין לחזור לשירות הציבורי, ראיתי רק דבר אחד לנגד עיניי – דמותו של בני שאומר לי: ‘אבא, קום! תמשיך לחיות! כי אתה צריך לחיות גם בשבילי’. ואני מרגיש את זה.”
“נחתי בטורונטו, וכל הסובבים אותי יכולים להעיד: אני לא עוצר מבוקר עד לילה (לפעמים אפילו גם במשך הלילה – יש הפרש של שבע שעות בין ישראל לוושינגטון ורה”מ מתעורר לחיים בדיוק כשאני אמור ללכת לישון, ותמיד יש טלפונים גם באמצע הלילה). גם בשבתות צריך לרוץ לטלפון האדום. הכול – כי אני מרגיש כי אני חי בשבילו. כי גם הוא – אחת התכונות הבולטות שלו הייתה ניצול הזמן.”
“הייתה לו אמירה כל פעם שטענתי שהוא לוקח יותר מדי על עצמו: ‘אבא, תיזהר! אני אוסיף עוד משהו על עצמי!’ כי יש סיפור על רב שטיינזלץ שהוא אהב מאוד (בכיתות ט’-י’ הוא למד בישיבתו של רב שטיינזלץ): הרב שטיינזלץ סיפר שהוא הלך פעם לרבי מחב”ד וביקש ממנו לעזור לו להחליט מה עליו להוריד מהלו”ז שלו כי הוא גם מתרגם ומפרש את התלמוד, גם כותב מאמרים, ויש יותר מדי עומס. הרבי מלובביץ חשב וענה: ‘תוסיף משהו!’ זו הדרך שמשה היה חי, וזו הדרך שאני משתדל לאמץ לעצמי.”
“לא ביקשתי להגביל את השבועה בזמן וגם ראש הממשלה לא הגביל”
לייטר סיפר גם שהיו לו שתי שיחות עם נתניהו אחרי נפילתו של משה. שיחת ניחומים ראשונה הייתה טלפונית ואחרי זה הוא גם הגיע לנחם פיזית ושוחחו שוב. הוא הדגיש שנתניהו לא זורק מילים סתם באוויר ובאותה שיחה הוא נשבע לו שדמו של משה בנו לא נשפך לשווא. אבל הנה חלפה כבר שנה וחצי, החמאס עדיין בעזה ולא נראה שיש לזה סוף קרוב. אז איך הוא רואה את השבועה הזאת בהסתכלות לאחור?
“לא ביקשתי להגביל את השבועה בזמן וגם ראש הממשלה לא הגביל,” עונה לייטר. “יש דברים שלוקחים יותר זמן. אין לי ספק שראש הממשלה מחויב לשבועתו לא פחות ממה שהוא חייב לפני שנה וחצי. ואני מאמין שזה עוד יהיה. אני חשוף וער למורכבות שאני רואה אותה ממש מקרוב, בכל מה שקשור למו”מ, לארגון הדברים מול הממשל האמריקאי וללחצים ולשיקולים הקיימים בשטח. ואני אומר באותו תוקף שאמרתי לפני שנה וחצי: את החמאס צריך להשמיד!”
ההנחיה של משה לגבי התנהלות בכאוס – לדעת איפה אני, איפה האויב ואיפה חבר – נשמעת רלוונטית לא רק בשדה הקרב. נשיא המדינה חזר על זה בראיונות בכל כלי תקשורת – חשוב לזכור מיהם באמת האויבים האמיתיים שלנו ולא ללכת שולל בקיטוב הפנימי בחברה שלנו.
“לפעמים צריך קצת לשנות את השאלה ולשאול גם ‘מי’ ולא רק ‘איפה’,” מציע לייטר. “מי אני? מיהם החברים ומיהם האויבים האמיתיים שלי? כי לפעמים קורה שאנחנו מאבדים את הזהות שלנו, שוכחים מי אנחנו, מיהם האויבים ומיהם החברים שלנו. ואני חושב שהמלחמה מחזירה אותנו לשפיות. יש עדיין ויכוחים בינינו, וזה בסדר, זה טוב. יש ליבון של סוגיות. רק אנחנו צריכים להגביר קצת יותר את הכבוד ההדדי שהוויכוחים יהיה יותר מתוך כבוד. לזכור תמיד מי אנחנו. אנחנו העם היהודי שחזר לארצו אחרי אלפיים שנה ובונים פה מדינה למופת, וברגע שנדע להשתמש בזה תמיד כמצפן – נהיה בסדר.”
