ם יש משהו שמאפיין את המוזיקאי אורן ברזילי זו ההליכה עם האמת האמנותית שלו עד הסוף, בלי להיכנע לתכתיבי שואו ביזנס, אלא בהקשבה לצו הלב. כך, בין השאר, הוא חבר לשף ישראל אהרוני במופע המשלב קולינריה ומוזיקה, לסופר אשכול נבו בערב מוזיקלי־ספרותי, לאסי ישראלוף וליעל פוליאקוב בהרכב “הנשמות הטהורות פינת רמלה” שחולק כבוד לקלאסיקות מהסבנטיז, וגם לחוקרת האופנה יערה קידר במופעים “לא לפי הספר” ו”כשהמוזות לא שותקות”, המשלבים אמנויות שונות על במה אחת.
“אני בן אדם שאוהב ללמוד כל יום שלוש שעות”, הוא מסביר את הגיוון בפעילותו. “אני מקשיב להרצאות על 20 אלף נושאים, פודקאסטים וכל מיני דברים אחרים, ככה שמצטברות אצלי מסות של אינפורמציה חסרת תועלת במוח. בשלב מסוים כל האינפורמציה הזו מחלחלת אליי ומתחילה להוליד אצלי רעיונות. למשל, פתאום קלטתי שאני רוצה ליצור מופע שמספר את הסיפור של שני אנשים שאין שום קשר ביניהם, וככה פניתי לישראל אהרוני וכתבנו מופע משותף שרץ כבר שנתיים וחצי. ‘הנשמות הטהורות פינת רמלה’ זה רעיון שהתרוצץ בראשי לא מעט זמן, וכל מי שפניתי אליו בהצעה להשתתף, סירב. עד שיום אחד צלצלתי לאסי ישראלוף, הוא אמר ‘כן’ ועוד באותו יום פניתי ליעל פוליאקוב וגם היא אמרה לי ‘כן’.
“אני מרגיש שהגיוון הזה הוא כמו לשבת על קנבס, משטח יצירה ענק, רחב הרבה יותר ממוזיקה, ולמתוח גבולות. מוזיקה היא משהו קטן ואינטימי יחסית, משהו אישי שאתה יוצר בחדר הפרטי שלך, וזה יכול להצליח או להיכשל. אבל הגיוון האמנותי שלי הוא דיאלוג עם דברים שאני לא מכיר. אני נחשף לסיפורים שהם לא שלי, וזה מה שמדליק אותי. אם לומר את האמת, ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר רוצה להיות מאחורי הקלעים, ליצור, לביים ולהפיק, ופחות להיות על הבמה”.
אבל אתה הרי נולדת לתוך הבמה.
“ברור שהבמה היא חלק ממני, אבל זה לא דבר שהוא בתוך הנפש שלי. אם תגיד לי שממחר אני לא אוכל להופיע יותר, אבל אוכל להיות חלק מהמופעים מאחורי הקלעים, אגיד לך ‘סבבה, אין שום בעיה’”.
לחן עם אחריות
ברזילי (51) הוא לא מרואיין שגרתי, לא רק כי הוא בורר בקפידה את הריאיונות שהוא מעניק, אלא בעיקר כי הוא אינו מנסה “לשחק את המשחק” ואומר בדיוק, ללא פילטרים, את מה שהוא חש בענייני קריירה – דבר שלא כל איש יחסי ציבור היה ממליץ עליו. “כשאני מסתכל על עצמי כיוצר, אני גאה בכתיבת השירים שלי, בציורים שאני מצייר ובכתיבת המופעים”, הוא מודה. “אבל אם תשאל אם אני גיטריסט טוב? אני לא וירטואוז, אבל אני עושה את העבודה. האם אני זמר טוב? אני לא זמר ענק, אבל אני עושה את העבודה”.
איפה האגו?
ברזילי: “בזה אין לי אגו. הדבר היחיד שיש לי בו אגו הוא היצירה שלי. אני מאוד גאה בעבודות שאני עושה כי כל יצירה היא חלק מהנשמה שלי, וזה לא משהו שאפשר לקחת ממני”.
הסיבה שלשמה התכנסנו היא אלבומו החדש, “גיבורות”, אלבום אינסטרומנטלי פרי עטו שהוא מגדיר כאחת העבודות שהוא הכי גאה בהן. “זו הגשמת חלום עבורי כי אף פעם לא הוצאתי אלבום אינסטרומנטלי, וזה משהו שתמיד חלמתי לעשות”, הוא משתף. “האלבום מורכב מיצירות שהלחנתי וליוו את התערוכה ‘גיבורות’ של יערה קידר. יערה נתנה לי רקע כללי על התערוכה ואמרה לי: ‘לך תלחין מזה את היצירות’. היא לא שמה לי גבולות, וכשלא שמים לי גבולות אני מרגיש שאני יכול ליצור את הדבר הכי קריאטיבי שיש. עשיתי מה שיצא לי. אני מרגיש שיש לי אחריות כי התערוכה של יערה היא מלאת שליחות וסיפורים רציניים, ולא רציתי להביא משהו שאולי לא ישתלב בצורה מתאימה בתערוכה. אבל יערה נתנה לי חופש וגיבוי, ואחרי הניסיון הראשון שהשמעתי לה היא נתנה לי את הביטחון להמשיך, וכך נוצר האלבום הזה”.
התערוכה של קידר, שמוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון, מזמינה את המבקרים למסע בזמן אל סיפוריהן של נשים במלחמת העולם השנייה, תוך התמקדות בתפקידם של בגדים ופריטי לבוש של הנשים, שמצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית ולהיאחז בתקווה. “בדרך כלל בתערוכות יש למוזיקה מקום די שולי, ופה יערה נתנה למוזיקה מקום פרונטלי, וזה משהו ייחודי”, מציין ברזילי. “למרות שהסיפורים בתערוכה קשים ברובם, המוזיקה מכניסה אותך למעין ‘לה לה לנד’”.
האלבום הזה מעורר בך תיאבון להמשיך בקו אינסטרומנטלי?
“ברור, מאוד. אני עובד עכשיו על משהו, וכבר כתבתי כמה קטעים אינסטרומנטליים”.
ברזילי התפרסם לראשונה בראשית שנות ה־90 כמי שהקים עם שי להב את “מופע הארנבות של ד”ר קספר”, מלהקות הרוק החשובות בניינטיז שהתפרסמה בשל להיטים כ”בואי דינה”, “אחלום לנצח” ו”תראו אותי” שיצרו להב וברזילי, וכן בשל גרסת הכיסוי המצליחה לשיר “בשמלה אדומה” של להקת הנח”ל. הלהקה, שהוציאה שישה אלבומים, פועלת כיום בהופעות בודדות שהיא מקיימת מדי שנה.
“מה שמעניין בקספרים זה שבזמן אמת השירים שלנו לא הצליחו, למעט ‘בשמלה אדומה’”, ברזילי משחזר, “ורק במרוצת השנים, בזכות פרסומות בטלוויזיה שמנגנות את השירים שלנו, השירים התפרסמו וזכו להצלחה רחבה הרבה יותר. כך קרה שאיכשהו עם הזמן הערך של הלהקה עלה ולא ירד כי דור חדש גילה אותנו. בשתי ההופעות האחרונות שקיימנו היה קהל של בני ובנות 22. זה פסיכי ומוזר כשמדובר בלהקה משנות ה־90″.
ועדיין, אתם מופיעים מעט.
“אנחנו עושים ארבע הופעות בשנה ולא יותר, מבחירה. זה משאיר אותנו מפוקסים. אנחנו לא רוצים להחיות בכוח את הלהקה כי אז זה לא יהיה אמיתי. ברגע שיש דרישה מהקהל, ורצון שלנו להופיע, אז יש סינרגיה בינינו ובין הקהל ונוצר משהו אמיתי”.
השיר שעל הקיר
אחת הדוגמאות להצלחות מאוחרות של שירי הקספרים היא ‘הכל יהיה בסדר’. “זה שיר שכתבתי והלחנתי והקלטנו ב־2011, ומאז פרוץ המלחמה הוא מושמע בלי סוף, בלי פרופורציות”, ברזילי מספר. “הוא נחשב עכשיו לאחד השירים המושמעים ביותר שלנו בהיסטוריה, וזה מטורף. בזמן אמת השיר לא הצליח, ובקורונה התחילו לתלות שלטים עם מילות השיר.
“קצת אחרי שפרצה המלחמה קיבלתי מייל עם תמונה של חיילת שכתבה על קיר בבסיס שלה שורה מהשיר, והשולח הזדהה כאביה של התצפיתנית נועה פרייס ז”ל, שנרצחה עם חברותיה ב־7 באוקטובר. אבא שלה סיפר שהיא מאוד אהבה את הלהקה, שהיא הייתה בהופעה שלנו, ושזה היה השיר שהתנגן לה בטלפון”.
איך השפיעו 7 באוקטובר והמלחמה על היצירה שלך?
ברזילי: “לא הרגשתי שום יכולת לכתוב על המלחמה. כשכל האמנים כמעט התחילו להופיע בהתנדבות, אני לא הייתי מסוגל עד כדי כך שפרסמתי פוסט שבו כתבתי שאני לא מעוניין לשיר שירים. מה שכן עשיתי זה להתנדב – לנהוג ממקום למקום כדי להעביר חבילות לחיילים ולמפונים, לעזור בכל מערך ההתנדבות. הדבר היחיד שרציתי לעשות במלחמה הזו זה להיות אזרח, כי הרגשתי שזו שליחות הרבה יותר חשובה בעיניי. הרגשתי שדברים כמו לסייע בהעברת אוכל ובגדים יותר נצרכים ממוזיקה כדי לייצר תקומה מהאסון הנורא הזה. הרגשתי שגדול עליי ושאני לא מסוגל להופיע בתוך תקופה כאוטית שכזו. בכלל, בגלל שהמלחמה עדיין לא נגמרה אני חושב שעוד לא התחלנו לעכל את גודל האסון”.
בשוטטות ברשתות החברתיות שמתי לב שמעולם לא התבטאת פוליטית. יש סיבה?
ברזילי: “אני מעדיף ככה כי אנחנו חיים בעידן שבו כל התבטאות יכולה לפורר אותנו כחברה וכעם מכל כיוון אפשרי. כעם קטן שנלחם על חייו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הדבר הזה. אז התרומה הקטנה שלי היא לסתום את הפה. אנחנו חיים בעידן שבו לכל אחד יש דעות על כל דבר, שזה בסדר, אבל לי אין כוח לשמוע או להשמיע דעות פוליטיות”.
ברזילי, שהוציא מלבד האלבום האינסטרומנטלי ואלבומיו עם הקספרים ארבעה אלבומי סולו, בעברית ובאנגלית, מעיד שלאחרונה החליט לצאת קצת מהמרוץ. “אין לי כוח לכל זה”, הוא מסביר. “ללכת לחברת תקליטים, ללכת ליחצנים, לחכות שישמיעו את השירים שלי ברדיו. אני גם מעדיף להוציא שירים כשיש לי מה לומר, כמו באלבום האינסטרומנטלי שנוצר עבור התערוכה. כשאין תכלית בהוצאת שיר אני מעדיף ליצור לעצמי באולפן הביתי. אני לא רוצה להוציא סתם שיר, רק כדי להוציא. צריכה להיות סיבה מהותית”.
אתה עושה עוד משהו מעניין בימים אלה?
“אני עובד על מופע בשם ‘נאומים’, שבו אני מלחין נאומים של מפורסמים, כמו צ’רלי צ’פלין, צ’רלס בוקובסקי ואופרה ווינפרי, בלחני רוקנרול, ומשלב בזה וידיאו־ארט שאני יוצר. זה הלבל האמנותי הכי מאתגר שהגעתי אליו”.
