רגע לפני הכרזה על עסקה, עסקה זהה כמו זו שהייתה במרץ האחרון, רק פחות טובה, חדשות 12 מסירים כפפות וכבר לא עוטפים את האמת הקשה בנייר צלופן. אחרי חודשים של כאב, שבר, והשתקה, האמת סוף סוף פורצת את גבולות הקווים האדומים. אולפן שישי כבר לא משאיר את זה לפרשנים, לא טומן את זה בין השורות ופותח את המהדורה עם הכותרת באותיות קידוש לבנה: 34 חיילים נפלו – לשווא.
לא בגלל צורך ביטחוני, לא בגלל איום אסטרטגי, אלא בגלל שיקולים פוליטיים שהובילו למשיכה של המלחמה. זו לא עוד השערה של מפגינים בכיכרות או מתנגדי הממשל, לא עוד משפט שמתפתלים בפני המשפחות השכולות כשאומרים אותו, זו הכותרת הראשית במהדורת החדשות הגדולה בישראל.
קרן מרציאנו פתחה את המהדורה בשאלות נוקבות, נבונות, ובעיקר אמיצות. לא עוד עטיפה דיפלומטית של המציאות, לא עוד מריחת זמן על “דיונים בקבינט” ו”שיקולים ביטחוניים”. הפעם הדברים נאמרו כפי שהם: הגענו בדיוק לאותה נקודה שאליה היינו יכולים להגיע כבר לפני שלושה וחצי חודשים. רק שאז, המחיר היה נמוך בהרבה. אז מה נשתנה, באמת? שמות המבצעים בעזה – “עוז החרב”, “מרכבות גדעון”, “כארי יתנשא” – סיסמאות ריקות שנשמעות כמו שמות קמפיינים, לא מבצעים צבאיים. שמות שמנסים לצבוע תחושת הישג, בזמן שבשטח אין באמת שינוי.
חמאס – עדיין פעיל. החטופים – עדיין בשבי. החיילים – ממשיכים ליפול. ועסקה? עסקה חדשה, כמעט זהה לזו שהייתה מונחת על השולחן אז, פתאום נראית לגיטימית עכשיו. או גרוע מכך כפי שטוענת קרן מרציאנו – עסקה אפילו פחות טובה משהייתה במרץ. רק שמה השתנה? המחיר. הסבל. הדם.
מרציאנו לא הסתפקה בשאלות טכניות, היא שמה את האצבע על מה שבער בלב של כל אזרח: מי יקבע מי יחזור מהשבי? למה 8 עכשיו, 2 בעוד 50 יום, ו-10 אחרים כבר מעל 700 יום פשוט נשארים מאחור? מי עושה את הסלקציה הזו? ואיך ייתכן שכולנו מקבלים את זה כעובדה מוגמרת?
הדבר הכי מטלטל במהדורה הזו היה לא רק התוכן, אלא עצם זה שהוא שודר. פתאום זה כבר לא רק הפגנות, לא רק ציוצים, לא רק פרשנויות. פתאום אולפן שישי עצמה אומרת בקול ברור: החיילים נפלו לשווא.
זו לא אמירה שולית. זו תפנית. זה שידור ציבורי שאומר בפה מלא מה שפחדו לומר חודשים כדי לא לפגוע במשפחות החיילים, שההקרבה הייתה מיותרת, שהממשלה משכה זמן, שאותה עסקה בדיוק הייתה אפשרית עוד קודם, שהמילים הרמות כיסו על גביית מחיר אנושי נורא.
והאמת הזאת, כואבת ככל שתהיה, כבר לא ניתנת להכחשה ופותחת את המהדורה: חמאס לא הובס, החטופים לא שוחררו, וישראל, למרות כל הקרבות בחודשים האחרונים, חוזרת כעת לאותה עסקה שיכלה להתממש כבר לפני חודשים. עסקה שהייתה חוסכת יותר ממאה ימים בגיהנום של עזה, לחטופים ולמשפחות שלהם. עסקה שייתכן והייתה מצילה את חייהם של 34 לוחמים חללים שנפלו מאז מרץ האחרון בעסקה שקרסה.
ובזמן הזה, רגע לפני שבנימין נתניהו יטוס לוושינגטון ויכריז עם דונלד טראמפ בבית הלבן על עסקה וסיום המלחמה, כשהוא מבושם ומחויך ונושא על כתפיו את אבק הכוכבים מתוך ההצלחה על התקיפה באיראן, ראש הממשלה מציג גרסה מחודשת של עצמו.
נתניהו החדש, מתראיין לכלי התקשורת, מבקר בכנס שוטרים, ובכנס איחוד הצלה וזוכה למחיאות כפיים סוערות וקריאות של מלך ישראל, לפתע לא תאמינו הוא גם מגיע ליישובי העוטף, ומבקר לראשונה מאז טבח השבעה באוקטובר בקיבוץ ניר עוז. מנחם משפחות חטופים, מחבק את החטוף גדי מוזס ברגע מרגש עד דמעות, ואפילו מגיע לעטוף את מי שנלחמה בו לעיני כל המדינה עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר.
כן, מה ששמעתם לראשונה נתניהו עומד מול משפחות חטופים שדורשות ממנו לקחת אחריות, ודורשים ממנו להקים ועדת חקירה. זו הייתה הזדמנות עבורו לקחת אחריות והוא כאמור נותר בשלו ולא עשה זאת. רק חשוב להזכיר שזה גם אותו נתניהו שדחה בתחילת השבוע את הדיונים במשפט שלו בטענה לאירועים ביטחוניים חשובים, אירועים ביטחוניים שהתבררו כקמפיין תקשורתי מתוזמר היטב, עטוף בתרועות ותשואות.
עוד חשפו במהדורה את העימות הסוער בין נתניהו לרמטכ”ל אייל זמיר, האיש שמעז להגיד את האמת: שישראל לא תוכל לשלוט על שני מיליון עזתים ביום שאחרי. תקרית שהובילה לצעקות וזעם וחזית מול ראש הממשלה. כי האמת, מסתבר, עדיין דבר מסוכן כשאינך מוכן להישיר מבט למציאות. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ מובילים את כל העניין, ומשנים את מטרות הלחימה לכיבוש עזה.
ישראל זיו ביקר את מרכבות גדעון ואמר: “מהלך שהביא הישגים טקטיים, אבל לא הביא שום הישג אסטרטגי. אם לא תהיה עסקה מלאה בשבוע הבא, אלא חצאי עסקאות כמו שהיה לפני, הרי שכל המהלך הזה הוא כישלון אסטרטגי מוחלט. נתניהו כמו נתניהו רוצה גם עסקה וגם המשך המלחמה. והמחירים הם חמורים, לצה”ל החטופים, המשק, המצב הבינלאומי. אבל אם הוא הולך להפסקת המלחמה, שילך לעסקה אחת ולא למרוח בחודשיים”.
והכי חשוב, נזכור את שאלתה של מרציאנו: מה השתנה? לא המטרות. לא המציאות. רק השמות של הנופלים, והכאב שגדל. וההכרה הזאת, שהיינו יכולים להיות בנקודה הזאת מזמן, בלי לשלם את המחיר הנורא הזה – זו כבר לא השערה. זו עובדה. ועם העובדה הזו, אנחנו כחברה, כציבור, כהורים לא יכולים לחיות בשקט. לא נוכל להמשיך הלאה בלי מענה. בלי אחריות. בלי בירור אמיתי.
כי אי אפשר להמשיך כאילו כלום. לא נוכל לשכוח את השבעה באוקטובר, לא נוכל לחזור לשגרה עד שכל 50 החטופים יחזרו הביתה. עד שמישהו ובראשו ראש הממשלה ייקח אחריות. עד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית שתאמר לנו בדיוק מי קיבל את ההחלטות, מי התעלם מהמציאות, ומי הפקיר את טובי בנינו.
ישראל לא מודה בפה מלא, אבל היא יודעת: העסקה שמדובר עליה כעת היא סוף המלחמה. כל הצדדים מסכימים על כך. רק שהיינו מוכנים כבר אז והממשלה לא, כי זה לא שירת את מושבה, וכל זה היה יכול להיחסך. אז עכשיו, שהכותרות סוף סוף אומרות את זה במפורש, החיילים נפלו לשווא, אסור לנו להסב את המבט. אסור לנו לשכוח. ואסור לנו, בשום אופן, להסתפק בחיבוקים מצולמים ונאומים מתוזמנים של נתניהו. הממשלה הזו חייבת דין וחשבון. למשפחות. לאזרחים. ובעיקר לעצמה.
