הניצחון מול איראן והשפל המתמשך בעזה
מהדורת חדשות 12 אמש (שישי) נעה בין שיאים של פאתוס והשיגי הניצחון באיראן, לבין שפל מתמשך במלחמה בעזה. ערב של חדשות שכולו נדנדה – מצד אחד, איראן “כבר אינה מדינה סף גרעינית”, כפי שקבע הרמטכ”ל אייל זמיר, ומצד שני, שדה עזתי מדמם מדשדש, ללא תוחלת: לא חטופים, לא הכרעה, לא הישג מדיני – ורק עוד ועוד לוויות של חיילים. החודש לבדו – 19 נופלים.
ניר דבורי חשף שבשלב זה עצר הרמטכ”ל את צו 8 הבא, משום שלדבריו, “הגענו ל-75% שליטה ברצועה”. במילים אחרות – הצבא מבחינתו מיצה את שלב הלחימה של מבצע מרכבות גדעון וכעת הוא “מעביר את השרביט לנתניהו”. אלא שמה שנראה כניצחון באיראן, הוא בפועל דחייה של ההתנגשות הבאה. הרמטכ”ל אמנם הכריז שאיראן כבר לא מדינה על סף גרעין, ובמילים אחרות ש”האורניום המועשר קיים”, וייקח זמן להבין עד כמה נפגעו מתקני פורדו.
אמנון אברמוביץ’ הסביר היטב את הדילמה: “זו לא הכרעה, אלא דחייה – עד הסבב הבא”. לדבריו, שר הביטחון ישראל כ”ץ מקדם מדיניות של “אכיפה” מרחוק, על כל הפרה – תגובה, על כל טיל שיפיל בניין בתל אביב- הפצצה, גם ממרחק של 2,000 ק”מ. אבל זו מלחמת התשה שאנחנו לא באמת רוצים. ולמרות ההשיגים הכבירים באיראן אברמוביץ’ הזכיר ובצדק: “נותרנו עם הבעיה הפלסטינית על השולחן, ובלי פתרון באופק”.
הזירה המשפטית מתלקחת
וכאילו לא די בזירה הביטחונית, גם החזית המשפטית התלקחה אמש באולפן החדשות. גיא פלג סיפק הצצה לטקטיקות הצפויות של בנימין נתניהו. לאחר שביקש לדחות את הדיון במשפטו בטענה לביטחוניות – ובקשתו נדחתה – טען פלג כי “המטרה שלו כעת היא לדחות ולדחות, כי בעוד כמה ימים צפוי נתניהו לטוס לוושינגטון ואז אנחנו כבר מגיעים לפגרה. והבהיר – נתניהו רוצה חנינה, לא עסקה. הוא רוצה זיכוי בלי משפט, בלי הרשעה, בלי קלון עם המשך פוליטי – ואפילו עם התנצלות”. לדבריו, לא יושגו התנאים האלה, היועמ”שית גלי בהרב מיארה לא תסכים לחתום והסדר טיעון פשוט לא יהיה.
פלג גם התריע: “נתניהו ישלוף עוד שפנים מהכובע אז חשוב לשים לב לתמרורי האזהרה – הדחת היועצת המשפטית, מינוי יועץ חלופי שיסכים למשוך את האישום, מתקפות על השופטים, הפגנות ליד בית המשפט וחקיקה שתעצור את ההליך כולו”.
אל הדיון הצטרף דדי שמחי שנעדר מהמהדורות האחרונות וחבל כי חסרונו ניכר, הוא היחיד שמביא עמדה מרוככת בעד הממשלה, גם אם איני מסכימה איתה, טוב שהיא נשמעת. שמחי ניסה להראות לאברמוביץ’ שלפני הניסיון להפיל את נתניהו יש לנו כאן מדינה יקרה, ועלינו לנצל את ההזדמנות לקידום הסכמים לעתיד המדינה, גם אם זה במחיר דחיית המשפט של נתניהו.
הפעם לגמרי הסכמתי עם דבריו כשאמר: “רק לפני ימים ספורים תקפנו באיראן – זה אירוע היסטורי. צריך לתת זמן עכשיו לכולם לקדם הסכמים”. רוצה לומר תמשיכו בהמשך עם המשפט, שגם ככה יתנהל עכשיו עוד שנים קדימה. אמנם נתניהו אמר שהוא יכול לנהל משפט עם יד אחת קשורה, אז תחשבו מה יקרה אם ינהל את המדינה עם שתי ידיים לא קשורות.
ובמילים אחרות שזו שעה חשובה למדינה וצריך לנצל אותה לעסקאות ותכניות ולשם כך נדרש לשחרר את נתניהו מהמשפט בשלב זה. אך באותה נשימה, ניסה להראות שהוא ישר ולא מתחמק מהמשפט אלא רק דוחה אותו ומבלי ששם לב כך נפל בלשונו: “אחר כך שימשיך את המשפט, שיחקרו אותו ויענו אותו אם צריך – אבל בואו ננצל את הזמן לטובת ישראל ועכשיו תניחו לו”. רק ששופרות נתניהו לא ממש יאהבו שהשופר הראשי במהדורת שישי מדביק לנתניהו את המונח “שיענו אותו”, גם אם המסר של שמחי היה בדיוק הפוך.
גם בגין ואולמרט השמידו גרעין והעם לא סלח להם
אברמוביץ’ ניסה להוכיח לשמחי שהוא מאוזן כשנדרש ולא פועל מנרטיב של להפיל רק את נתניהו וסיפר לו כי בזמן ששמחי נעדר מהמהדורה בשבועיים האחרונים, אברמוביץ’ שיבח את נתניהו פעמיים על התקיפה באיראן ועל הגיוס האמריקאי.
אבל עד מהרה חידד מההיסטוריה: “גם בגין הפציץ את הכור בעיראק – ולא סלח לעצמו על לבנון. גם אולמרט השמיד את הכור בסוריה – והציבור לא סלח לו. גם אחרי התקיפה באיראן, המחוג לא זז אפילו מילימטר במנדטים של הקואליציה”. ולסיום, בלי למצמץ: “נתניהו חולל כאוס, פילג את העם, עשה פה מחול שדים וקריאה על סדרי בראשית של המדינה היקרה שלנו, לכן נתניהו צריך להתפטר”.
מתווה ויטקוף להחזרת החטופים
בינתיים, מתווה ויטקוף להחזרת החטופים קורם עור וגידים. מסתמן שראש הממשלה בשל לסיום הלחימה, אבל הקרב הבא צפוי מבית – מול בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר, שאותם הוא עצמו מינה לתפקידים מכריעים.
ועם כל זה, נתניהו בדרכו לוושינגטון – לחיבוק נוסף של דונלד טראמפ, חיבוק דוב יש שיקראו לו כך. זה אותו טראמפ שצייץ: “שכנעתי את ישראל להסתובב בהתקפה האחרונה, כי זו הייתה המכה הכי משמעותית”. באותו ציוץ, טראמפ חשף את מטרות התקיפה כשצייץ כי הוא מנע מוות משפיל ומכוער של עלי חמינאי, וערער את העמימות. לא בדיוק מתנה דיפלומטית. ובמילים אחרות המלאכה לא הושלמה והעבודה עוד רבה. אז למה בעצם שילמנו מחירים כאלה יקרים בחיי אדם ולמה הפסיקו בעת הזו.
אז מה נותר מכל זה? תחושת חוסר שליטה. חוסר כיוון. שאלות קשות: למה שילמנו את המחיר הזה? מי מוביל, ולשם מה? האם נמשיך לחגוג תקיפות ולשכוח את מי שנשארו מאחור – במנהרות עזה, באוהלי המחאה, באולמות בתי המשפט? ישראל אולי לא על סף גרעין – אבל כן על סף התפרקות מבפנים.
