בכל הסקרים יש עמודה אחת מעניינת ביותר. יותר מחלוקת המנדטים בין המפלגות, יותר מהחלוקה לגושים ויותר משאלת ההתאמה לראשות הממשלה.
העמודה הכי מסקרנת היא גם הקטנה ביותר, זו שכמעט מתעלמים מנוכחותה, לא מייחסים לה שום משמעות, ולעיתים אף מדלגים עליה בקלילות – עמודת הלא יודע/אין דעה. על כל שאלה, בנוגע לכל רעיון, ובאשר לכל אופציה לממשלה כזו או אחרת, יש המשיבים לא יודע/אין דעה, ובאחוזים גדולים.
באולפנים לכולם יש דעה, כולם יודעים הכל: מה צריך לעשות בעזה, האם כבר ניצחנו במלחמה, עד כמה נתניהו וטראמפ מתואמים, וכמה אחוזי אורניום העשירו האיראנים עד כה. לכל יושבי האולפנים, מהראשון עד האחרון, יש גם פתרון.
אין פוליטיקאי שיישאל ויגיד בכנות: “האמת, כשאני חושב על המצב המורכב, אני באמת לא יודע. אין לי דעה בעניין”. לכן זה משונה שבסקרים יש עמודה אחת מסתורית, מעניינת, שיותר מעשירית הנסקרים משיבים עליה בפשטות: לא יודע. אין דעה.
האם אתה בעד ביבי? האם אתה נגד נתניהו? אולי אתה מעדיף את בנט? ומה דעתך על איזנקוט, אם הוא יצטרף ללפיד, למי תצביע? לא יודע. אין לי דעה. והחטופים, אתה בעד עסקה חלקית או מלאה? לא יודע. אין דעה. לא על חלקית ולא על מלאה.
אנשים חיים בארץ, חווים חוויות בלתי נתפסות, קשות, כואבות, צורבות, הפוליטיקה תוקפת מכל עבר. התקופה רותחת, מסעירה, עצובה. שלא לדבר על יוקר המחיה, וברקע המלחמה הכי ארוכה. ואזרח שנשאל מה דעתו, עונה, “תאמין לי, אין לי מושג”.
להגיד “לא יודע” זו גדולה. יכולת אנושית מדהימה להודות במה שכל ישראלי, כל פוליטיקאי, כל פאנליסט וכל צייצן צריך וראוי שיודה בו: אנחנו פשוט לא יודעים.
יותר מזה, מי ייתן וכל אלה שתמיד ידעו – יפנו את מקומם לאלה שלא יודעים, לאנשים רגילים, ללא קול בס או דיבור נחרץ. כאלה שאומרים “תן לי לחשוב על זה, אני לא מספיק בקיא בנושא, אני לא יכול לענות ככה בשלוף”.
אהוד אולמרט הוא אדם שמוצג כיודע. הוא היה ראש ממשלה, הוא פתח במלחמה, אפילו שתיים, והוא טוען ללא הרף שישראל מבצעת פשעי מלחמה.
על רעיון העיר ההומניטרית בעזה אמר אולמרט לפני כמה ימים שהיא תהיה “מחנה ריכוז וכפייה על פלסטינים, יכולה להוות טיהור אתני”. רעיון ה”עיר” עוד לא גובש, טרם יושם ועוד לא הושלם, אבל ה”לשעבר” כבר יודע מה צופן העתיד. יש כאן הצצה לתודעה של אולמרט. זה הדימוי שעלה לו לראש בנוגע למה שישראל עושה. במוחו, יש כאן סיפור של נאצים, קורבנות תמימים והשמדה שיטתית.
בריאיון למוריה וברקו לפני שבוע התרכז אולמרט ביהודה ושומרון: “יום-יום נערי גבעות, נערי זוועות, מתנפלים, מאות פלסטינים מגורשים, השדות שלהם נשרפים, הבתים שלהם נשרפים… זה יום-יום… והיהודים? לא כל יום נרצחים יהודים”. כאילו מה שחשוב זו התדירות.
על המושג “פשעי מלחמה” אולמרט אוהב לחזור. זה עושה כותרות, גם ברשתות זרות. “פשעי מלחמה, מר אולמרט?” “כן”, הוא חוזר ומדגיש, “פשעי מלחמה”. הוא גם טען שהוא מעדיף להתראיין לאל-ג’זירה מאשר לערוץ 14.
אצל אולמרט זה יותר פסיכולוגיה מאשר אידיאולוגיה. אפשר לשער שעד היום הוא אוכל את עצמו על שלא הצליח לשמור על כיסא ראש הממשלה כשהוגש נגדו כתב אישום, להבדיל מנתניהו. בראשו, בדיעבד, ועם קצת מזל, הוא היה יכול עדיין להישאר על הגלגל.
הדרך שלו להיות עדיין רלוונטי היא להתראיין ולבקר, להצליף ולתקוף את הממשלה, אף שהוא, כמובן, אוהב את המדינה. יש לו דרכים משונות להראות שהוא אוהב. הבעיה עם אולמרט אינה אולמרט. אלא התקשורת שמזמינה אותו. רק באולפנים הוא עדיין זוכה לכבוד, מקשיבים לרעיונותיו. תופסים ממנו. מתעלמים מעברו הפלילי. שואלים אותו שאלות קשות, וכשהוא נוזף בהם, סולחים ועוברים הלאה.
רק עורכים ומגישים תופסים אותו כמי שדעתו נחשבת. קובעת. הוא מקבל הזמנה חגיגית, רק כי הדברים שהוא אומר נעימים לאוזן אנטי-נתניהואית. זו צביעות, מוסר כפול והיעדר שיקול דעת. התקשורת היא המקום הכי מכובד שבו אולמרט עדיין ראש ממשלה לשעבר, ולא אסיר משוחרר.
