לפני עשור כמעט נטרפתי על ידי כריש. זה היה בתפילת תשליך בראש השנה בחוף הים במיאמי. שחיתי במים ופתאום שמעתי צרחות ״שארק״, ״שארק״. לא הבנתי מה הצעקות אבל הרמתי את הראש וראיתי את חבר שלי נעם מיכאל שישב בחוף צורח ומנפנף בידיים לעברי וכל הרוחצים התחילו לרוץ לכיוון החוף.
ואז, מטר ממני, אני רואה כריש. זה היה מחזה שלא אשכח לעולם. המבט שלו היה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיי. הייתי יחסית הכי עמוק במים ומיד התחלתי לשחות לחוף באופן כזה שכמעט התעלפתי איך שהגעתי לשפת הים. הייתי האחרון שהצליח לצאת מהים וממול עמדנו מאות מבלים ובהינו בתדהמה בים שהפך לריק ובתוכו ניצב רק כריש אחד אימתני.
מיאמי, בניגוד לישראל, מורגלת בהמצאות כרישים בקרבת החוף. שם, אף הורה לא נכנס עם הילד למים ומנסה לגעת בכריש. שם אף אחד לא צולל או שוחה לצד הכרישים. שם מיד משמר החופים הגיע וסגר הרמטית את החוף. למה? כי הם בניגוד אלינו, מודעים לסכנה. כריש זה לא דולפין והוא בעיקר אכזרי. אבל פה? יאללה איזה כיף יש אטרקציה חדשה בחופי ישראל כאילו לא מספיק מעניין כאן.
זה די סימבולי שהכרישים מופיעים דווקא בתקופת ספירת העומר – הימים בהם חלים עלינו דיני אבלות ואסור בהם בתכלית האיסור להיכנס לים. אדרבא, אם יש ימים שידוע שהים מסוכן זו התקופה הזו בין פסח לל”ג בעומר. אז הזהירו אותנו מהגלים, עכשיו עם ישראל כנראה כזה עושה חוסר נחת כזה גדול לאלוהינו שבשמיים שהוא הוציא את התותחים הכבדים והביא את המלתעות לחופי ארצנו.
מהחוויה הבלתי נשכחת שלי אז אני זוכר את הפאניקה והבהלה של האנשים במיאמי והם מורגלים בחיית הטרף. מהם למדתי כבר אז כמעט על בשרי: אל תלטפו אותם, אל תשחו לידם, מיד להזעיק את גופי ההצלה ובכלל באופן כללי, נסו להימנע מהים בתקופה הזו. אל דאגה, עד לג בעומר, הם כבר לא יהיו כאן, בסוף, הכול זה סימן מאלוהים.
