אחרי 30 שנות קריירה, ליאת בנאי הכניסה בדמעות של אושר את מוזיקת הדיכאון לבמה היוקרתית בישראל. זו פעם ראשונה שראיתי מופע שכל מי שעלה לבמה התגובה הראשונה שלו הייתה קודם לבכות ורק אז לשיר, אבל ככה זה כנראה כשעושים היסטוריה במוזיקה הישראלית. והמופע הראשון אי פעם של ליאת בנאי באמפי קיסריה לא היה רק הניצחון שלה אלא של מוזיקת הדיכאון כולה.
לא בכדי היא פתחה את המופע דווקא עם “אתה זילזלת”, הלהיט הענק שלה. זו הייתה התשובה שלה לכל אותם אנשים שאמרו לה שאין לה סיכוי בחיים להצליח בגלל המוזיקה שהיא שרה. בנאי שרה, בכתה, תפסה את עצמה ובמשך שעה וחצי העניקה את מופע חייה. ואיזה מסע חיים היא עברה.
בנאי אולי כיכבה בשבועות האחרונים בריאליטי ‘הפוכים’ ששודר בערוץ 13, אבל ללילה אחד כולם התאחדו סביבה. ואיזה קהל מגוון ויפה הגיע: מפגש בין-דורי של סבא, ילד ונכד היו בקהל; חילונים לצד חרדים, המון גייז ובעיקר שיעור גבוה יותר של נשים – דוסיות עם כיסוי ראש ולסביות עם חצי ראש מגולח ששרו ביחד את “אבא סליחה” והסתכלו למעלה לבורא עולם אחד משותף.
אמא שלה ישבה מתמוגגת בשורה הראשונה לצד חמשת ילדיה. על הבמה היא אירחה את ניסים, בעלה, ששנים מנהל אותה בהצלחה. שניהם שרים, מסתכלים על 3,850 איש שמילאו את המקום, המומים ולא מבינים איך היום הזה אכן קרה: כיצד מי שהייתה שנים בגטו הצליחה לכבוש את מה שהיא הגדירה בפודקאסט אצלי “הבמה של שלמה”. והנה היא, ליאת בנאי, האנטיתזה לארצי, מסמנת וי גם על המקום שהפך לסמל סטטוס ישראלי. ובנאי הביאה לשם לראשונה גם את השכונה.
בנאי לא ניסתה למצוא חן במופע והיא אירחה דווקא את מי שהלך איתה דרך של שנים: את תמיר גל לדואט שלהם “משחקי מילים”. ולסיום, אחרי שהפך את האמפי לשירה בציבור כששר יחד עם הקהל כולו את “שביל האושר”, להיטו הגדול, אמר גל לבנאי שתי מילים בלבד שסיפרו סיפור שלם: “ליאת, תודה”.
בהמשך, רגע הניצחון המתוק עבור בנאי היה כשהעלתה לבמה את אבי ביטר, הזמר והמנטור, מי שהיה לה אבא שני כשגילה אותה כשהיא בת 14 בלבד. וכעת, שלושים שנה אחרי, היא זו שמעלה אותו לראשונה על הבמה שלעולם הוא לא ידע טרם לכן. היא אמרה לו “אבי, תצעק ‘ערב טוב קיסריה'”, אבל הוא ניסה לשחק אותה קר רוח ואמר “ערב טוב חברים”. שנייה אחרי, כשהרים את הראש והבין את העוצמה שמול עיניו, סייג ואמר “טוב, זה בכל זאת לא קורה כל יום” וביצע את הלהיטים “אל תתאהבי” ו”הכול שקרים” כשהקהל צורח איתו מילה במילה.
קריירה זה עליות ומורדות, שיאים ומהמורות. למלא אולם כזה רק אחרי 30 שנה שבהן בנאי חרשה כל מועדון, כל אולם, כל חפלה, כל חצר וכל הפרשת חלה כדי לקושש פרנסה והכרה – זה לא ניצחון מתוק, זה רגע שכל החיים היא התכוננה אליו ואפילו בעצמה לא האמינה שהיום הזה באמת יבוא. היא האמינה, והוא בא וקרה, והיה פשוט מפואר ובטעם ועם המון דמעות, והפעם של שמחה.
ליאת בנאי הביאה את התרבות שלה לקיסריה כשהיא נשארה אותה ליאת עם אותה מוזיקה, אותם צלילים ומנגינות ואותו קהל שהולך איתה דרך של עשרות שנים. ועבורה, עבורם, זה היה רגע שבו סוף סוף ראו גם אותם.
המופע של בנאי היה אירוע בספר דברי הימים של עולם התרבות. כשרק אחרי 77 שנות עצמאות, מוזיקת הדיכאון – זו שהתביישנו בה ושמענו רק תחת חלונות סגורים – נשמעה כעת בקול הענק של בנאי כשקהל שלם שר יחד איתה בקול ואפילו זעק את כל המילים דווקא באמפי של קיסריה. כי מה שעבורה היה הבית של שלמה הוא כעת גם עבור רבים אחרים קצת הבית של כולם.
